עוברת שניה.
עוברת דקה.
עוברת שעה.
עובר יום.
עובר שבוע.
עוברות שבועיים.
הזמן הולך,הזמן טס.
קורים דברים,קורים מקרים.
רוצה לעבור עליהם בשתיקה אבל לא מצליחה.
רוצה לקחת צעד קדימה ולהמשיך כאילו לא קרה כלום.
עושה את זה,בחוסר לב שלם וביטחון מהצד.
עומדת לבד,עירומה.
חושבת שמשהו או מישהו יוכל לעזור.
אבל אז נזכרת,שכל אחד עסוק בעצמו ובדברים שלו.
רוצה חיבוק ממישהו אוהב,ולא מקבלת אותו.
חושבת שפיתאום,הבנאדם שהיה הכי קרוב פיתאום הכי רחוק.
בלי לדבר.בלי להיסתכל.בלי להזיז עפעף.
הזמן הולך,הזמן טס
ועושה את שלו.
יכלו לקרות דברים.יכלו לקרות חלומות שתמיד רציתי שיתגשמו.
אבל כל האלה שחשבתי שאני חשובה להם ושאכפת להם ממני
הרסו את הכל בלי למחוא כף.
חשבתי שאפשר לשמוח ליד חיוך,ליד צחוק,ליד שמחה.
אבל מסתבר שלא.
חשבתי הרבה דברים והיתגלה לי אחרת.
חשבתי שהוא ילך בדרך שלי,איתי ביחד.
והוא הלך בדרך השניה,לבד.
שמעתי דברים,סיפרו לי דברים.
לא יודעת למי צריך להאמין ולמי לא צריך להאמין.
אני מרגישה שאני פשוט יושבת במקום ולא קמה.
למרות שבצורה חיצונית זה ממש הפוך.
מרגישה שהרגשות רוצות לעלות ללמעלה,
אבל משהו חוסם,משהו עוצר.
כאילו שאני קוברת את הרגשות שלי בפנים.
אני מנסה לשמוח,לצחוק,לחייך.
וכשאני עושה את זה,האנשים שסובבים אותי
חושבים שאני עצובה ועוד שניה דמעות יורדות מהעיניי.
אנשים שבאמת אכפת להם ממני,
שואלים "סתיוי למה את עצובה,למה את מצוברחת"
אפילו רק מלשמוע את קולי.
ואני עונה שוב ושוב "אין לי מושג למה"
ומה שהכי מצער זה שבאמת אין לי מושג.
או שבעצם כן,אני פשוט לא רוצה לחשוב על זה.
סתיו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: