משגבניקים,תתעפפו מפהה!!!!!

אחרי כלכך הרבה זמן.

אחרי כלכך הרבה דמעות.

אחרי כלכך הרבה כאב.

אחרי כלכך הרבה שבירות.

אחרי כלכך הרבה היתפרקויות.

אחרי כלכך הרבה סבל.

אחרי כלכך הרבה אכזבה.

אחרי כלכך הרבה חשיבה.

אחרי כלכך הרבה הבנה.

פשוט הבנתי משהו.

אני מבינה את זה עכשיו כמו שבחיים לא הבנתי.

שאתמול הלכתי עם מישהו ברגל בדרך הביתה.

והוא אמר לי בצחוק..

"סתיו את חרא ילדה"

ועניתי לו..

"כן אהע.."

פיתאום נפל לי האסימון

כמו שהוא לא נפל הרבה זמן.

הבנתי שאני באמת חרא של ילדה.

חרא של חברה.

חרא של אחות.

חרא של בת.

חרא של בנאדם.

כל דבר שבסביבתי נהרס.

אני כלכך מגעילה.

אגואיסטית.

לא מתחשבת.

רעה.

מכוערת.

שמנננננננננההההההה.

אנלא שמנההה

אני דבבבבבבהההההה.

כשאני מסתכלת בתמונות של דוגמניות.

אני פשוט מתחילה לבכות.

הן כלכך כוסיותת.

איזה גוף מדהים ישלהן.

איזה פנים.

איזה שפתיים.

איזה רגלייייםםםםםםםםםםםםםםםםםםם.

אחכ אני עולה לקומה למעלה.

להיתסכל במראה הגדולה.

מסתכלת ורואה

דובי מהלך.

דובה מהלכת שחושבת שהיא כוסית.

והיא פשוט לא.

מתלבשת כמו איזה זונה.

עם הציצי האבטיחים שלה בחווווווווץץץץץ.

כשאני רואה ת'דובה הזאת

אני פשוט כך החיוך שבקושי עולה יורד בן רגע.

כל הביטחון נוחת לקרקעית.

אפילו לצאת מהבית,לצאת לחיפה אנלא מסוגלת.

בגלל איך שאני ניראת.

ילדה עם הרעלת ניקוטין דוחה ומגעילה.

שמנננננננננננננההההההה דובהההההההההההההההה

כוסאמא של העולם.

ושל שיעול המעצבן,ושל השומן הקופץץץץץץץץץץץץץ..

אוףףףףףףףףףףףףףףףףף

אפילו צוחק נורמלי איןןןןןןןןןןןן