משגבניקים,תתעפפו מפהה!!!!!

ישבנו בחצר,על הספסל,

מסתכלים לעבר הכוכבים ומדברים.

והדיבור הפך לשתיקה.

החלטתי שזה הרגע המתאים.

הבנתי שזה הרגע הנכון.

לספר לך,

על שאהבתי אותך.....

שאהבתי אלייך לא נפסקה ולא נפסקת.

שליבי פועם ופועם בכל פעם כשאני רואה אותך.

שליבי קופץ מכאן עד לכוכבים מרוב היתרגשות כשאתה מתקשר.

שאני עסוקה כל היום בלחשוב עלייך.

שאני נהיית מאושרת מלראות אותך צחוק ומחייך אלי.

אבל עכשיו,כשאני חושבת על זה.

אותו פצע,ממך.נפתח שוב.

הרגשה של הפסד.אכזבה.נפילה.

הדבר היחידי שאני מצליחה לעשות עכשיו,זה רק לבכות.

"חשבתי שרק אני אוהב אותך ואת לא אוהבת אותי"