משגבניקים,תתעפפו מפהה!!!!!

נמאס לי,כבר.

נמאס לי,כבר כל יום להיות עצובה מכל מיני דברים.

נמאס לי,לשמוע מוזיקה ולהיזכר בעצבות שהיתה לי פעם במזמן שהייתי עם יותם.בזמן שהייתי בריב עם סיגל.בזמן שהייתי בדיכאון.בזמן שחתכתי.

נמאס לי,לראות אנשים שמסתכלים עלייך כאילו שאתה איזה חייזר.

נמאס לי,לעזור ולעזור.ולא לקבל עזרה חזרה.

נמאס לי,לבכות על דברים שהיו.

נמאס לי,לבכות על דברים שניגמרו.

נמאס לי,שכשאני רוצה לבכות אנלא בוכה.

נמאס לי,מהחיים שלי בזבל.

נמאס לי,שאני אומרת לאנשים להיסתכל בצורה חיובית על העולם.

ובעצם,אני בעצמי לא עושה את זה.

מעצבן אותי שאני טיפשה.

מעצבן אותי שלא רוצים אותי במב"ר ורוצים אותי באומץ.ואומרים לי שאנלא אצליח בכיתה רגילה.

מעצבן אותי שאמא אומרת משהו שאנלא מסכימה עליו.

מעצבן אותי,שאבא שלי חופר לי ומזיין לי ת'שכל על דברים שהוא בכלל לא יודע.

מעצבן אותי,שאין אפחד לידי שאוכל לבכות על כטפו.

מעצבן אותי,שכשאני רוצה חיבוק אנלא מקבלת.

מעצבן אותי,שאנשים חושבים שאני זונה ובעצם אני בסה"כ ילדה חרמנית שאוהבת מין.

מעצבן אותי,שתמיד לא משנה איפה אני אהיה יהיה איזשהו פאק.

מעצבן אותי,שאני כלכך שמנה.

מעצבן אותי,שכלכך הרבה אנשים גורמים לי לרע.

מעצבן אותי שאני עושה לאנשים טוב,ולעצמי אנלא גורמת לזה שיקרה משהו טוב.

מעצבן אותי שאני מתחשבת באחרים ואח"כ בעצמי.

מעצבן אותי,שאני אומרת כל הזמן מעצבן אותי ושאני אומרת כל הזמן נמאס לי.

מעצבן אותי שאני אפעם לא מתלוננת ואני שומרת הכל בפנים.

מעצבן אותי,שאני כל הזמן מתנצלת.

מעצבן אותי,שאת כל הרגשות שלי,אני משאירה בפנים ולא מספרת לאפחד.

כי אני בעצם,לא מסוגלת.

כואב לי,כשפוגעים בלב שלי.

כואב לי,כשדוקרים את הלב שלי.

כואב לי,כשצוחקים עלי.על איך שאני נראית.על איך שאני מתנהגת.

כואב לי,ששופטים אותי לפני המעשים שלי.

כואב לי,שלא מאמינים לי.

כואב לי,לדבר עם אנשים שכשאני יודעת שהם ריכלו עלי בלי הפסקה.

כואב לי,שאני גורמת לעצמי להרגיש רע.

כואב לי,שיש דברים שיכולים לעשות לי טוב ואנלא עושה אותם.

אבל בעצם,אנלא יודעת מהם.

כואב לי,שיש כלכך הרבה דברים שגורמים לי לרצות למות.

כואב לי,שאני רוצה לחזור לחתוך אבל אני חוסמת את עצמי.

כואב לי,כשמכאיבים לי בלב שלי.

כואב לי,כל הזמן.

אני רוצה לצאת החוצה,לנשום אוייור צח,כמו שכולם עושים.

ואנלא מצליחה.למה?!.

כי הכל יושב בפנים.

הלב פצוע.

מלא חתכים,סריטות ודקירות מכל צד.

אני רוצה שיבוא מישהו,ויציל אותי.

שיוציא אותי מהמציאות הזו.

שיקח אותי למקום טוב.

ששם אני אקום עם חיוך על הבוקר.

ושהחיוך לא ימחק.

ששום דבר לא יגרום לי לבכות,אלא אם כן זה מצחוק,או שמחה.

שיגרום לי להנות.

שיגרום לי לנשום אוויור צח כמו שתמיד חלמתי.

אבל לא,זה לא יקרה בחיים.

זה ישאר ככה.גם אם הזמן יעבור.

אני תמיד ארגיש חרא עם עצמי.

ואני ארגיש תמיד,באיזשהו אופן,שאני שונאת את עצמי.

שקשה לי,להיתמודד עם הכל ובכל זאת אני מתמודדת.

אולי בעצם,מה שאני באמת רוצה,

זה למות.

הייתי חייבת לפרוק.