משגבניקים,תתעפפו מפהה!!!!!

אנלא מבינה איך זה קרה פיתאום

אנלא מבינה מה קורה כאן לרגע.

רק פקחתי עיינים.

רק היתרגלתי לסביבה.

רק היתרגלתי לשיגרה הלא נעימה.

ופיתאום דברים מתחילים לחזור לעצמם.

כשאני מסתככלת על זה

אני רואה שטעיתי.שטעיתי ובגדול.

הכל קורה מהר כלכך.

אנלא רגילה לזה.ואנלא רוצה להיתרגל.

אנלא רוצה לדבר.

אנלא רוצה להיסתכל.

אנלא רוצה ללכת.

אנלא רוצה לקום,מחר מהמיטה.

אני רוצה להישאר שם ולא להיתעורר.

איך כל הדיכאון הזה חוזר אלי שוב.

איך פתאום שאחרי כלכך הרבה זמן שלא בכיתי

אחרי כלכך הרבה זמן שהפכתי להיות בנאדם קר

הדמעות יוצאות החוצה.

לא רוצות להישאר בפנים,בתוך הבועה שנקראת איפוק.

חשבתי על זה.

ואחרי כלכך הרבה זמן שכבר לא חתכתי.

פתאום אני מרגישה.יש לי הרגשה כזו שאני אחזור לזה.

אני אחזור לדיכאון.לבכי.לחתיכות.לרצונות למות.

עד שהצלחתי להנות.לשמוח.

שזה לא קרה כבר כלכך הרבה זמן.

כל הקטע הזה מגיע.

עכשיו תמירוש אצלי.

ואנחנו הולכים מאוחר יותר למצעד בחיפה.

ואח"כ לגרנד עם סבינה.נראלי.

וחוזרים אלי.ואני מקווה שאני אהנה.

ושאמא תשאיר לי בית ריק לסופ"ש במקום לנסוע לחולון.