ניצוצות

את הבחילה הזאת שמציפה אותי...

את תחושת המחנק הדוחה הזאת.

האם זה אפשרי בכלל שכשאני לכאורה מאוהבת,

אני סובלת הרבה יותר מאשר כשאני לבד?

כל הסימנים מצביעים שכן.

חיבה חד צדדית לרוב גורמת לזה.

למרות שאפשר לומר שזה לא חד צדדי,

אבל איך אפשר לדעת...

מתפוצץ לי הראש...העצבים שלי מעולם לא היו מרוטים יותר...

פשוט הכל כואב..

אני רוצה לשתות,אני רוצה לעשן,

אני רוצה להתאבד,אני רוצה להזדיין...

אני רוצה לקפוץ מהבניין הכי גבוה בעולם,

ואני רוצה שכולם יסתכלו וידעו שזה בגללם.

בגלל שאני שונאת את הכל ואת כולם,כי כולם כאלה מפגרים,

אדישים ומרושעים.

תמותו כולכם,

תמותו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני הולכת להטביע את עצמי באמבטיה או משהו...

דשה

אין מילה אחרת לתיאור הילדים המפגרים בשכבה שלי.

אמן שאלוקים יעזור לנשמות הארורות שלהם להכנס לפרופורציות

ולהבין איפה הם חיים.יש גבול לכמה אפשר לחיות בבועה.ועוד בב"ש ><"

באמת.

היום לקחו אותנו להרצאה בנושא בטיחות בדרכים,שארגנה

משפחתו של שחר חדד,תלמיד לשעבר בבית הספר שלי,

שמצא את מותו בתאונת דרכים בדרכו חזרה מבילוי.

מסתבר שבכל שנה מאז מותו מוציאים את שכבה יא' בבית הספר

להרצאה הזאת.ודבר ראשון נאמר כל הכבוד למשפחתו של שחר ז"ל,

שדואגת לנו כל-כך ורוצה רק בטובתנו.

המנהלת נאמה.אח"כ רב בית הספר.רוביק דנילוביץ' גם. האורות כבו

ולפנינו נגלה תקציר חייו הקצרים של שחר...הדמעות לא הפסיקו לזרום,

שמעתי גם את סאלי בוכה במושב לידי.נשמעה יבבה מלאת יגון.

מישהי במושבים של קרובי המשפחה פרצה בבכי מריר.

אח"כ הקרינו קטעים מתוך "רשיון להרוג" של חיים הכט...המספרים

והסטטיסטיקות היו כלום לעומת קטעים מתשדירי התעמולה נגד תאונות דרכים

בעולם.קטע ששודר באירלנד שבר אותי לגמריי.אמא באה לפגוש ילד מהגן,

הילד מחייך ורץ אל האמא.הם מתחבקים על קצה המדרכה,בעוד נהג

צעיר שדעתו הוסחה ע"י זוג ציצים של בחורה צעירה שעברה ברחוב,דורס

את האמא והבן.בתמונה הבאה שאמא עומדת בבכי ורואה איך הרופאים

נלחמים על חיי ילדה,ללא הצלחה.

הקלילות שבה נדרס הולך רגל בנתיני איילון,נהג האופנוע שנתפס בתמונה

מרחף בקלילות מעל למכונית,מאית שנייה לפני שהוא נמרח על המדרכה ומת במקום.

 מצמרר ומזעזע.

אבל הכי חשוב,הכרחי לצפייה.

ברשותכם נחזור לדגנרטים-בעודנו נוסעים הביתה,קלטתי דבר שיחה בין "המקובלים"

של השכבה.אהרון(גם כן גאון) הכריז שזה בכלל לא "מיוחד" שבנאדם נרצח בתאונת דרכים.

שחייל שמת בשדה הקרב למען המדינה שלו זה הרבה יותר "מיוחד".

לדון אהרון שלום רב.

דבר ראשון,תסביר לי מה לעזאזל יכול להיות "מיוחד" במוות?

באובדן של משפחה שלמה שאיבדה את הדבר שהכי חשוב לה בעולם?

אולי זאת גבורה למות בשדה הקרב,אבל האסון והיגון שחווה המשפחה הוא זהה,

אם לא גדולה בהרבה.חייל שיוצא לשדה הקרב מכין את עצמו למצב שהוא עלול למות

במהלך השירות.ואם הוא מת,במידה מסוימת זאת אחריותו ואשמתו.אבל אם אדם

יצא לבלות,מהיכן לו לדעת שהוא עלול לא לחזור הביתה?

רומן ניסה להגן על כבודו של שחר,אבל מפאת היותו הסנגור(סנג'ר) של אהרון

דבריו לא נשמעו.

הרצאות כאלו אולי לא מעוררות את המדינה למצב שבו אנחנו נמצאים,

אבל שילוב נכון בין תעמולה אלימה ונוקבת(סטייל זאת הנהוגה באירלנד)

וחקיקה טובה(שלילת רישיון והחרמת כלי רכב על 2 עברות תנועה ויותר לדוגמה).

לא יכול לקרות מצב שאדם עם 76 עברות תנועה עוד נוסע בכבישים,

בעוד שכל מה שהתקשורת עושה כדי למנוע את זה,זה לשדר צלילים של

תאונת דרכים ודובי שנופל ארצה ><"

בושה למדינה(שההסתברות להיות מעורב בה בתאונת דרכים,הוא 100 מתוך 100)

שיהיה לכם המשך שבוע טוב ובטוח,

וזכרו,חובה לחגור גם מאחור. 

דשה.

השיר הקודם(שנמחק)

נמחק מסיבה,והיא, שהשיר כבר לגמריי לא רלוונטי.

עכשיו יש לי מטרות אחרות...

3>.

אה,והלילה הלבן של "נסיעה" היה ענק ,אפילו "מסע ישראלי"

לא מגיע לו לקרסוליים ^_^

שיהיה לכם אחלה סופ"ש וזה =]

דש

השבוע הפגישה עם אסתי הייתה מעיקה להחריד.

למדתי לאהוב את המפגשים איתה כי הם הרגיעו ונתנו לי מפלט מסוים.

היום אסתי תקפה והשיבה מלחמה.זה ממש לא היה לרוחי.

לא שציפיתי להנות מהמפגש שיעסוק במה שקרה ביני לבין פלפל,

אבל הצורה שבה היא תקפה את האישיות שלו הייתה מוזרה לי ביותר.

היא הציגה אותו כאיש קנאי,אובססיבי ומטורף קמעה.

להפתעתי לא הפסקתי להגן עליו

והיא כעסה עליי שאני האשה הקטנה והכנועה שלו ><"

היא גם תקפה בעניין האלכוהול,(שיש לציין כי בשישי האחרון,

לא שתיתי כלל) ואני סתם שתקתי.זה עצבן אותי.

מטיפים לי מספיק מוסר בבית הספר...

בכלל זה היה יום מבוזבז בעליל...

שונאת ימים כאלה...

דשה

אז ראיתי את הנושא החם,

שנקרא "6 מילים" שזו איזו המצאה של הניויורק טיימס

שבעיקרה זה לתאר את חייך ב-6 מילים.

עכשיו עם כל הכבוד לניויורק טיימס,אני את חיי המתוסבכים

לא יכולה לצמצם ל-6 מילים ועל כן אני משנה קצת את הנושא,

במקום-17 שנים ב-6 מילים,נעשה יום ב-6 מילים.

 אז ככה:

קפריזה- כי ככה כל בוקר מתחיל אצלנו בבית,הקריזות של אדם

"לא רוצה להתלבש" "רוצה לראות טלויזיה" "לא רוצה להפסיק לגרבץ"

גם כן ילד.

רקורסיה-שעה רביעית מחשבים.חזרה על פונקציות ופרוצדורות רקורסיביות.

מה שדיי גרם לי לחשוב על שלל הרקורסיות בחיי,לאט לאט,דווקא בגיל הזה,

הם מתחילים לחזור על עצמם- שוב חזרתי להיות החנונית השמנה שלא

יודעת מה לעשות עם עצמה בהפסקות.המורים אפילו התחילו לשבח אותי על שקדנות ><"

ה' ישמור.

חאלינה-כי אי אפשר בלי לדבר על 3 שעות רוסית ><"

גיהינום לשמו.הפעם גלגלינה החליטה לספר לנו איך היא ובעלה

(המגעיל,דוחה ומכוער להחריד) הכירו.גם כן מידע שימושי.

היא גם טרחה לספר לנו איך דני שלה הפתיע את החברה שלו

בכתה י' לחג האהבה.ילד מסכן...כזאת אמא מתעללת...

גשם-^_^ אין מה להגיד על,חוץ מזה שזה מנע ממני לנסוע לחיפה הערב..

אבל חפיף.

מוחע-ילדה קדושה.3> 3> 3> אני אוהבתותה כל-כך

מה הייתי עושה בלעדיה?

ולנטיינס-חרא חג,הורס לי את מצב הרוח.

אני דורשת חג נפרד לבודדים =]

וזהו.ושהניויורק טיימס ימצצו לי =]

אני מרגישה שמנה להחריד.

ז"א לא רק מרגישה,אני באמת.

את ה-73 קילו עברתי.

אז עכשיו אני ליוויתן קטן.

יופי.

אני אלך לאכול את הבצק שמיכל הביאה לי,

אולי יסתמו לי העורקים מרוב סוכר ואני אמות.

אמן.