ניצוצות

זה לא ממש הגיוני בעיניי.

האירוע הגדול של כל שנה נדחק פתאום לפינה.

תמיד היה מי שיהלל את היום ויגרום לו להיות אדיר.

מזה אדיר?פנומנאלי!

בין אם זאת אמא או סבתא,מרינה מיכל או ריטה(ובהבזקים

גם דימה ומקס כפרעליהם) זה תמיד היה בלתי נשכח,

כך שאפילו אירועי השנים בזכרונותי נשתמרו לפי

חלוקת זמן של "לפני היומולדת" או "אחרי היומולדת".

השנה,

כולם מרוכזים בעצמם(למרות שאני כנראה מגזימה כשאני חושבת

שאני צריכה להיות מרכז תשומת הלב,אבל בואו נודה בזה,

זאת כל המהות של יומולדת)בבני הזוג,בבעיות,ואף בד"וח

וינוגרד(כוסשלאמאמאשלו) שיצא,כמה נוח,ממש לקראת האירוע.

משום מה זה לא משנה שאני בת 17.כנראה שאני כבר זקנה

מדיי בשביל שיתעניינו בי ><"

הבנאדם היחיד שהייתי רוצה שיניח לי לנפשי,הוא זה שחופר לי

כל יום בשבוע האחרון(עדיין לא הבין שזה שנתתי לו את המספר

שלי כשהייתי שיכורה,לא בהכרח אומר שאני רוצה לדבר איתו

כשאני פיכחת ><"). מן הסתם שגם המצב ההפוך נכון-

דווקא הבנאדם שהוא האוויר שלי,מתאדה לו מחיי.

אז אני לא יודעת,אולי באמת עדיף ככה.

בלי דניוחה,בלי ת"א,רק לברוח לסופ"ש לחיפה,ולתת לכל הזבל

בחיים שלי מנוחה. ממילא התקופה הטובה שלי תתחיל בעוד חודש,

אני לא אפסיד כלום.

רוח סערה...