ניצוצות

למי שהתגעגע אליי(אפילו קצת)

הנה אני מעדכנת...

עוברים עליי ימים ארוכים וקשים שלא ממש משאירים לי זמן לעצמי...

אני לומדת,עובדת,מטפלת באחי ועוזרת בבית, וקשה לי לעמוד בקצב של עצמי.

כל הדיכאון הזה שאני מכניסה את עצמי אליו,זאת רק דרך להתמודד עם העומס.

והעומס רק התחיל.

ברגע שיגמר החופש, הלימודים יתחילו באמת(אולי אני קצת מגזימה,כל מה שיתווסף זה ספרות,מחשבים וספורט) ואני חוששת להימחק לגמריי.

העבודה אצל נידל די גומרת אותי,אפילו שזה רק נקיונות ובישולים.

אבל מה שבאמת מחסל אותי זה הריבים עם אמא כשאני חוזרת הביתה.

כי איך יתכן שאחרי שהייתי בבצפר ובעבודה מ- 8:00 עד 20:00, לא עשיתי כביסה?

הרי אני מכונת האחזקה של הבית ובלעדיי הכל מתפורר...

אני מהרהרת הרבה בזמן האחרון על התכלית של כל הלימודים שלי.

הרי ממילא לא תצא ממני לא עורכת דין ולא רופאה,אז למה אני מכוונת כל-כך גבוה? 

מדענית אני גם לא אהיה פשוט כי אני טיפשה מדיי וגם אף אחד מהתחומים של המדע לא מושך אותי עד כדי כך...

זה משאיר אותי עם מנהל עסקים(יא רייט,אני וכסף?) תכנות(NO WAY)

וזהו.לא?

שאר המקצועות לא דורשים ממני לקרוע את התחת ולעשות 5 מקצועות ל5 יח"ל.

אין לי יעוד בחיים וזה מפחיד.

איזה מוזר זה לעבור את החיים כששום דבר לא מרגש אותי,

מלהיב אותי או מעניין אותי.

הם חולפים לפניי כאילו אני צופה מהצד בהתרחשויות חיי ואין לי כל שליטה עליהם.

כל התחושות מרגישות אותו הדבר.

אם תרביצו לי,זה לא יכאב.

אם תחבקו אותי זה לא ינחם.

אם תנשקו אותי לא ארגיש דבר.

כי מעשים הם כלום.ותחושות הן חולפות.

הסרט הנע שלי עוד יסתיים.ואז,אז אולי אני ארגיש,

אפילו אם לרגע,את כל מה שנגזל ממני.

אני מברברת יותר מדיי...זאת בטח העייפות...

אולי אעצום לי עיניים,אמרו לי שלפעמים גם לחלום זה חשוב... :)

דשה...?

(רציתי לשים תמונה שלי והסתבר שלא הצטלמתי כבר חודשים...הבזבוז...)