"אממ כן"אמרתי והסתובבתי עם פניי לכיוון הארון שביל לא יראה את דמעותיי
"אני רוצה לגלות לך איך ידעתי..וזה לא בגלל התמונה שלי על החולצה החדשה שלך" הוא צחק והצביע על השקית שהוריי הביאו לי
גיחכתי טיפה.
"הקול שלך היה לי מוכר..לא הצלחתי להבין מאיפה ואמרת שאת מישראל ועכשיו הכל מתחבר לי מכל מה שסיפרת לי..פעם הכרתי אותך וחשבת שאני לא זוכר אותך" חייכתי מעט חשבתי שהוא לא יזכור את השם שלי..ואז חשבתי לעצמי 'מזל שאני עם הגב אליו שלא יראה את החיוך והאושר'
"נכון בת'?"הוא המשיך לפתע
הסתובבתי בתדהמה מתנגבת את הדמעות שנשארו לי.."איך ידעת שזאת אני?"התיישבתי לידו על המיטה
"לא קשה במיוחד"הוא גיחך
"תודה" אמרתי בציניות
טררטרר – זה היה הטלפון של ביל שצלצל,הוא הוציא אותו מהכיס מסתכל מי מחייג ומניח אותו על המיטה
"אתה לא עונה?"
"זה טום...הוא בטח דואג איפה אני..."
"אז למה אתה לא עונה?"
"כדי להדאיג אותו עוד קצת" הוא חייך חיוך של ילד קטן
לא יכולתי שלא לצחוק
"איזה רע אתה הוא דואג"
"טוב נו"
"הלוו.."ביל ענה חסר חשק
"ביל!!"
"מה טום?"הוא נאנח
"איפה לעזאזל הפסטה נעלמה מהמקרר?"שמעתי דרך הטלפון צעקה..לא הבנתי מה טום אמר
"גוסטב לקח אותה...הייתי בטוח שאתה מתקשר לשאול איפה אני!איזה אח אתה שלא דואג?"
"אני אח רעב!למה הוא לקח אותה?"
"מאיפה לי?"
"אז מה אני יעשה עכשיו.?"
"קח אותה חזרה...הוא לא בבית"
"היי רעיון טוב"
"כן כן אני יודע שאני טוב"הוא חייך חיוך גאוותני
"תרגע לא עד כדי כך!"
"ביי אח"ביל אמר
"ביי אח קטן"
"תיזהר!"
השיחה נותקה
"טוב שענית לו..אסור להדאיג אנשים""
"הוא לא דאג לי..הוא דאג לפסטה"
"אה..חח"צחקתי בעודי מקפלת את חולצתי החדשה לארון
"טוב אולי נלך להסתובב קצת?"
"אני לא יודעת אם ירשו לי"
"אוו אני מבין"ביל נראה מבואס ואז חייך חיוך שובבי
"יש לי רעיון!"הוא חייך פתאום
"ומהו?"התקרבתי אליו מצפה לתשובה
"חכי פה"הוא הזיז אותי בעדינות מעט אחורה ויצא מהחדר
"שלום!"הוא אמר וכשהצצתי מהדלת ראיתי אותו מחייך
התחלתי לצחוק
"שלום.."ההורים שלי אמרו חסרי חשק..הם לא אהבו אותו
"מה שלומכם?"הוא עדיין חייך
"בסדר..מה שלומך?"אבא שלי ענה בנימה מצחיקה
"מעולה אני יכול לבקש מכם משהו בבקשה?"הוא הסמיק מעט והרגיש נבוך..ראיתי בצורת העמידה שלו
"אתה לא מכיר אותנו וכבר מבקש.?"אבא שלי ענה..הוא חושב שהוא מצחיק בקטע הזה..
ביל פתאום כבר לא חייך רק שאל "אני יכול לצאת להסתובב קצת עם נוי?"
הורי הסתכלו אחד על השני...
"אממ אנחנו חושבים שכן"
"מעולה תודה רבה"הוא חייך ורץ לחדרי
"ואווו"צעקתי ונפלתי
ביל החל לצחוק כאילו מישהו סיפר בדיחה טובה
"מה אתה צוחק?"רטנתי בעודי משפשפת את מצחי
"איך ידעתי שתצצי"
"לא הצצתי"
"הצצת"
"טוב אולי קצת"
"חחחח"
"אז לאן נלך כשתסיים לצחוק?"
"לכנת"
"לאן?!?"
"אוו נכון את לא מכירה את אזור..אז ככה כנת זה בית קפה מסעדה אני תמיד נמצא שם"
"אממ נשמע טוב"
"אז את באה?"
"כן אבל אני לא יודעת מה ללבוש"
"בואי ככה!"
"בגופיה סבא צמודה ומכנס שחור שבקושי עובר את הירכיים..?אני יראה כמו זונה"
"הגופיה סבא ממש מחמיאה לך והמכנס חמוד מאוד את יפה ככה"
"תודה" חייכתי
"טוב בואי"
"אני באה.."- "ביי" צעקתי להוריי
יצאנו
"אתה צוחק עלי?זה בכלל לא באזור!"
"אני לא צוחק עלייך..רק איתך"
"ביל!"צעקתי
"מצטער הייתי חייב לקחת אותך לפה ואז נלך לכנת שאגב כן באזור שלך"הוא חייך והעיניים שלו נראו כאלו תמימות שפשוט שקעתי לתוכן
"למה אנחנו על שפת נהר?אתה רוצה להטביע אותי?"שאלתי צוחקת..והמשכתי
"אני כבר רואה את הכותרת בעיתון"ביל קאוליץ מטוקיו הוטל הטביעה מעריצה"צחקנו יחד
"חס וחלילה...רק רציתי להראות לך את המקום שאני הכי אוהב"הוא גיחך על השאלה הקודמת שלי
התיישבתי לא היה לי מה לומר לביל
"למה את לא אומרת כלום?"הוא שאל
שנה טובה כולם!
תגיבוווו פורפאבור???
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
