היי
יש לי בקשה קטנה מהקוראים
אני מבקשת שתיכנסו בבבקשה לבלוג האישי שלי....לפחות חד פעמי..אני חייבת קצת עידוד ותגובות=]
תודה מראש
עכשיו לפרק
מהפרק הקודם:
"למה אנחנו על שפת נהר?אתה רוצה להטביע אותי?"שאלתי צוחקת..והמשכתי
"אני כבר רואה את הכותרת בעיתון"ביל קאוליץ מטוקיו הוטל הטביעה מעריצה"צחקנו יחד
"חס וחלילה...רק רציתי להראות לך את המקום שאני הכי אוהב"הוא גיחך על השאלה הקודמת שלי
התיישבתי לא היה לי מה לומר לביל
"למה את לא אומרת כלום?"הוא שאל
פרק 22:
פרק 22:
"אין לי מה"עניתי מנסה לחשוב לאן נעלם הביטחון שלי
הוא התיישב לידי..ושמתי עליו את ראשי מתבוננת במים זורמים לאט
הוא הניח את ראשו על ראשי ונרדמנו.
"אויי שיט"
"מה קרה ?" התעוררתי מהצעקה
"אנחנו ישנים פה שעתיים כבר "
"אז?"שאלתי לא מבינה
"אנחנו לא נספיק ללכת לכנת"ביל התבכיין
"אז מה?אז לא נשתה היום!בוא נישאר פה..כיף לי"חייכתי
"בטוחה?"הוא שאל מסתכל לי עמוק לעיניים
"כן"הנהנתי בחיוך גדול
ביל התישב לידי מחייך ומיישר את רגליו,שמתי את ראשי על רגליו ונשכבתי על האדמה
ביל התבונן עלי מלעלה הוא חייך ולא אמר כלום וחזר להתבונן בנהר.
הסתכלתי עליו טוב 'הוא כ"כ יפה ' חשבתי לעצמי.
פתאום הרגשתי משו שחוסם לי את האוויר וחזרתי לפוקוס
הבנתי שהסכלתי על ביל כל הזמן בלי לדעת ושעכשיו מה שחוסם לי את האוויר היא לא אחרת מהלשון שלו שהייתה תקועה לי עמוק בפה
אני חייבת להודות שהיא דיי נעימה.
סגרתי את עיניי והתמכרתי לטעם!
"בוקר טוב!" שמעתי צעקה
פתחתי את עיניי וראיתי את ביל מחייך מעליי
"בוקר?מה בוקר.?"
"תרגעי לא בוקר"
"הבהלת אותי"
"את רוצה עוד ללכת לכנת או שאת רוצה הביתה.?"
"אני מעדיפה הביתה"
"ואני לכנת!"
"ואני הביתה.."
"אבל אני קובע.."ביל חייך חיוך מטופש וילדותי
"ילד קטן!"רטנתי
"נהנה בננה"ביל אמר וקפץ והתחלתי לצחוק עליו
נסענו והגענו לכנת.
'זה דווקא מקום נחמד' אמרתי לעצמי
"ביל אתה רוצה ת'רגיל שלך?"שאלה המלצרית
"אמ לא הפעם אני יקח את המילקשייק פיצפוצים"
"אוקיי " היא חייכה "ואת?"היא אפילו לא הסתכלה עליי
"אני יקח מילקשייק תות חמצמץ"חייכתי למרות שהיא לא ראתה
"אוקיי"היא חייכה אלי לפני שהלכה..זה היה חיוך מזוייף.ראו!
פתאום נשמעה צעקה מרחוק
*המשך יבוא*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
