פתאום, באמצע החיים

כבר שנה עברה.. אולי יותר...

אבל מי באמת סופר?!

כל מה שנותר ממך

זה כמה שורות על מסך

ולא יותר

כמה מילים שתמיד מנגנות את אותה מנגינה

"היי" "מה קורה?" זאת תמיד אותה השיחה

כותבת לך

שולחת לך

עונה לך

משקיעה את כול כולי

אבל כשאתה עונה

כשאתה סוף סוף עונה

וגם כשזה בדרך כלל משו פשוט ולא מושקע

יש כזאת דממה

וכל כולי רוצה לרצות אותך

לענות לך משו מצחיק וחכם

משו טוב משו מגניב

קווול

חזק

שווווולט

כשאני עומדת מולך

יוצא רק חרחור

משו לא מוגדר

כמה מילים מחוברות ולא יותר

צ'פחה בכתף וישר לזוז ממך

להתרחק

כמו מנגנון אוטומטי

אבל כשאני מול המחשב

בבית שלי

במקום שלי

שאליו אני שייכת

יש לי כח.. ואני כותבת לך

מחשב הוא עצם

דומם

הוא נותן הרגשה של שליטה

כח

מעביר מסרים

אבל לא מעביר פרצופים..

הוא לא יכול להעביר רגשות

הוא לא יכול להראות

מה אני בעצם,

מרגישה מבפנים...

או מה אתה...

עדידושש יפה שלי... שתיהיה לך אחלה טיסה! אוהבת אותך כ"כ! אני כ"כ יתגעגע! 

אממ מי שלא קורא את זה.. מה דעתכם? לשים עוד?  

3>3>