החלטתי לדלג על הספוילרים.. במילא אין לי הרבה זמן על המחשב. חבל על הזמן. כמו כל בלוגרית גאה- אני לא מאמינה שכבר יש איזה 724 כניסות עד עכשיו. כל כניסה שאני רואה מעלה את המצב רוח הכללי. את הרצון לכתוב. לשתף. ברור שמאז שהקמתי את הבלוג הזה רציתי שהוא יגיע גבוה. ויצליח. ובלה בלה בלה. אבל זה לא מצליח. וגם לא היה לזה סיכוי מההתחלה.
רית, ענבל, שי, טל, שיר, דור, מאי, הגר, הילה, אביב, דולב, ענבר, ליהיא, תם, ועוד כל אלא ששחכתי (בטעות) חח סתם..
ו..כל מי שלא הגיב ולא היה לי מושג שהוא קורא.
לכולכם! הייתי רוצה להגיד מזה תודה ענקית! חחחח שאני חושבת על זה זה נשמע מזה קיצי עכשיו. אבל רציני. הסיפור לא היה עובר את הפרק השני שלו בלעדיכם. אני אוהבת כ"כ את כולכם! ובאמת מצטערת אם קצת הזנחתי חלק מכן. או שחכתי. או אני לא יודעת מה. מצטערתתת.
סיום עונה! זה נשמע דרמתי. אבל בכלל.. רק 10 פרקים סך הכל! אבל בכל זאת.. אתם יודעים.. בשביל האגו..:]
עכשיו.. חדל פטפטת!
פרק 10-
צפצוף עצבני נשמע מהפלאפון,
"נרשמת למחר.. ללונה פארק?" הודעה מספיר.
"לאא.. לא יכולה:[ את?" שלחתי לה חזרה. מתאפקת לא לכתוב כן.
"כן. מלא באים, יהיה מזה מגניב! תבואיי.." נשלחה הודעה חזרה לאחר כמה שניות.
"חח סורי.. אני רוצה לבוא.. לא יכולה:[ תהני!:]" שבת אני מבקרת את אמא שלי. קבענו מזמן. אני לא מוותרת על זה.
"טוב.. איך שבא לך..מה יותר חשוב מהלונה פארק?O:" נשלחה ההודעת חזרה. החלטתי לא לענות. היא לא תרד ממני עד שלא תדע מה אני עושה, מתי ואיפה.
-
גורן התעורר לקול צלצול הפלאפון הנייד שלו. הוא קם. שיפשף את עיניו.הסתכל על השעון. והתכונן לצרוח על מי שהעיר אותו בשבת בבוקר כ"כ מוקדם. הוא ענה ב- "הלו" עצבני. אבל כששמע מי מדבר מהצד השני של הקו. החיוור והשתתק. זאת הייתה שיחת חוץ. מארצות הברית. שיחה שהפכה את השבת שלו. לאחת אולי מפחידה. אולי מוזרה. אבל לאחת מיוחדת.
-
תומר שיחק בעכבר של המחשב. שעמם לו. תמיד בשלב הזה היה שולח אסמס לשיר. או שואל את גיא אם בא לו להיפגש. יוצא סתם לנסוע ברולרבליידס. או מדבר עם החברה של הישוב לארגן משהו. הוא ניסע לנגן משהו בגיטרה. למרות שהיה כבר ממש טוב בנגינה. כלום לא הלך לו הבוקר. הוא נפרד ברוב טיפשותו משיר. גיא היה בחוג. וכל החברה בישוב יצאו לטיול שנתי. או סמינר. או משהו דומה. הוא לא ידע. וזה לא עניין אותה. היה לו משעמם תחת ולא היה לו כח לכלום. בסופו של דבר יצא החוצה על הרולר. ובלי יותר מדי חשק בחר לו שביל והקיף את הישוב. ומדי פעם הביט לצדדים בחיפוש אחרי משהו לעשות. זה היה עוד שבת בבוקר. בוקר משעמם.
סתם בוקר.
-
האוטובוס עצר באחת התחנות מוקדם בבוקר השבת. ילדים דוחפים מכל מקום. צועקים וצוחקים בזמן העלייה לאוטובוס. המדריכה עלתה אחרונה, תופסת את המקרופון בידה ומתכוננת נפשית לשיחה שהולכת אוטוטו להוציא לה את הנשמה מהגוף ואת האוויר מהריאות.
-
התיישבתי לידה. משעינה את ראשה על ברכי. מלטפת את פניה החיוורות ושותקת. לאחר זמן רב של ישיבה ככה. אני לא יודעת כמה. זה עבר מהר. המחשבות התרוצצו בראש כ"כ מהר. היא השתעלה. התיישבה. לקחה את כפות ידי ולחצה עליהם בחוזקה.
אני:"אמא" נלחצתי "אם את צריכה משהו רק תגידי.. אני פה בשביל לעזור.."
"לא חמודה, תודה. אבל את פה בשביל להקשיב לי עכשיו. אני רוצה לספר לך משהו. בגלל זה אבא הביא אותך לפה היום."היא מעולם לא קראה לו 'אבא' תמיד 'עמוס'. מה קורה פה? היא אמרה את המשפט האחרון במהירות. כיאילו משהו רודף אחריה. "קורליי.. את יודעת שהתקבלו הבדיקות.." את המשפט הזה היא אמרה ממש לאט. כל מילה כיאילו יצאה מפיה בכח. לא העזתי לומר כלום. בלב התבשלה לי תעוקה בלתי מוסברת. היא הסתובבה לגבי השולחן הקטן שניצב ליד המיטה שלה. שלפה מהמגירה העליונה מכתב בצבע אפור. היא הושיטה לי אותו. ידה רועדת. "אני רוצה שאת תקראי גם," היא גמגמה. "אני לא מסוגלת.." היא המשיכה לגמגם.
"לא מסוגלת מה?" שאלתי אותה. לא מבינה את הרמזים. לא קולטת כלום. היא רק הצביע שוב על המעטפה ולא אמרה יותר.
בחנתי את המעטפה. ביום אחר, הייתי קורעת אותה מיד. וקוראת בשקיקה מה שכתוב בפנים. עכשיו הססתי. שם בית החולים היה מודפס בצד ימין של המעטפה. בגדול. ראיתי את ידי. כאילו בהילוך איטי. מתחילה לפתוח. לאט. כ"כ לאט. את השבת הזאת אני בחיים לא ישכח.
-
הוא מצא את עצמו כותב מכתב. אולי מכתב התנצלות. כזה של פרידה. הוא לא שמע. לא ראה ולא הבין מה קורה סביבו. היד פשוט המשיכה להקליד, מייעד את המכתב לשלושה חברים טובים. חברים שהוא ידע טוב טוב שמחר או אולי מחרתיים כבר לא יראה.
-
מותשת וסחוטה מעייפות, היא התיישבה על אחד הספסלים הקדמיים, אבל לא הספיקה לשבת יותר מדי. האוטובוס נעצר מול _הלונה פארק_ הילדים קפצו מהמושבים, דוחפים ונדחפים לקדמת האוטובוס. מחכים שהנהג יעצור. מחכים כבר לעלות על המתקנים. זה הולך להיות יום שבת כיפי. המדריכה ירדה אחרונה. "ניראה לי שיהיו פה קורבנות בנפש היום" שלוחת לנהג חיוך מהמידרכה. "בהצלחה" קרץ לה הנהג והתפנה למצוא חניה לאוטובס.
-
עוגת תפוחים, עוגת גבינה, עוגת שוקולד, עוגת תותים, עוגת קצפת, מוסי שוקולד במיליון סוגים, קצפות, מיילקשייקים בתעמים שונים, פירות העונה במבחר, חטיפי שוקולד ומיצים. לא היו חסרים קינוחים באותו ערב, אבל לגיא הייתה בחילה, ולא היה לו מצברוח. אמו התפלאה. תמיד היה מעמיס על הצלחת את כל הקינוחים. והיה מחסל את כולם בלי להשאיר פירורים. זאת הייתה חתונה של קרוב משפחה שלו. הוא אפילו לא הכיר אותו. לא פגש אותו אף פעם. ההורים שלו הכריחו אותו לבוא. הוא שנא שמחריכים אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה ושנא להתלבש כ"כ חגיגי ובכל מקרה העדיף את הבגדים ש"נזרקים" על הגוף, אבל לא הייתה לו ברירה, הוא רצה להיפגש עם גורן באותו יום- הם קבעו לנסוע עם האופניים עד העיר הקרובה.. אבל החתונה הרסה הכל. לא נורא. חשב. מחר הוא יפגש איתו. לפני שיצא לחתונה הוא ראה שהוא קיבל מכתב מגורן. הוא לא הספיק לקרוא מה כתוב בו. אבל היה בטוח שזה יהיה משהו כמו "קבענו לקרוע את העיר עם האופניים! ואתה מחליט ללכת לחתונה! אחלה סדר עדיפיות" זה היה הסגנון של גורן.
-
לא היה לו מצב רוח לשומדבר. בר כבר לא עניינה אותו. והיה ניראה שהיא מרגישה אותו דבר. היה טוב וטוב שהיה- נגמלה ההחלטה בליבו. מחר הוא יסיים סופית את הקשר. שלא יהיו שום ספקות. בליבו כבר התקבלה ההחלטה לרדת על הברכיים בניסיון נואש לנסות להיות האביר על הסוס הלבן של קרן, שוב. בתקווה שלא תתקע לו חרב בלב.
-
~^~
"דיברת עם גורן לאחרונה?" שאל תומר במסן מאוחר בלילה ביום שבת.
יואב:"לא.. למה?"
תומר:"סתם.. "
יואב:"נווו.."
"אוקי תקשיב.. הוא שלח לי לא מזמן איזה אימייל, די מוזר.. לא יודע, לשלוח לך..?" שלח תומר.
יואב:"שנייה, אל תשלח לי. אני יבדוק באימייל."
"וואלה, מה יש לבנאדם? נכנס לדיכון או משהו?
תומר:" ניראה ככה..-.-" טוב עזוב.. מחר הוא יצא מזה.."
~^~
-
היי חבר'ה..
יואב, גיא, תומר.. מזמן לא שמעתי ממכם! חח
וואזאפפפ? חחחח אני כותב מכתב! הייתם מאמינים?! ועוד לכם! חח איזה אידיוט אני!
עכשיו שמעו בדיחה:
~איש אחד נכנס לאיזה בר, הוא רואה בצד קבוצת אנשים מתפקעים מצחוק, נשפכים. הוא הולך אליהם ושואל אותם "מה כ"כ מצחיק?" .אחד מהם אומר "אנחנו מספרם בדיחות." "69" כולם נשפכים מצחוק. מתגלגלים על הריצפה. מישהו אומר "45" כולם מתפוצצים מצחוק. האיש נכנס לקטע "אני רוצה גם" "57" . הם בוהים בו. "אתה לא ידוע לספר את הבדיחה!"
יופי. עכשיו אחרי שתם מתגלגלים מצחוק ונשפכים על הריצפה. אני יכול לספר לכם שאני כותב לכם כרגע לא כדי להוריד אותכם על הריצפה מרוב צחוק (כמו תמיד), האמת היא שאני רוצה להגיד שלום. היום קיבלתי שיחה מארה"ב. שלא תבינו לא נכון. אני אוהב את הארץ הזאת. מאוד מאוד. אבל.. השחה הזאת תשנה הרבה מאוד דברים מעכשיו.
אני יושב פה, ומדמיין את ההלוויה שלי, זה קרה לכם פעם? אני מרגיש אידיוט אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה, יבכו עליי? מי יבוא בכלל? שלא תבינו לא נכון, אני בעד להמשיך את החיים. הם חייבים להימשך. אבל המחשבה שלא יזכרו אותי יותר אף פעם כי אני מת, מחלישה אותי.
אם יקרה משהו,
ואם כבר לא נתראה יותר,
תזכרו,
שפעם,
היה לכם כזה אחר,
שחושב ת'צמו.
גורן
-
~^~
"יואבבב.. תענה!"
"יואבבבבבב!"
"נווו אני יודעת שאתה פה!"
"תענההההה כבר! זה חשוב!" יואב:"אוקי. מה?"
בר:"טוב שלא לקח לך שנה!"
יואב:"עוד משהו? או שאני משוחרר?"
בר:"מה יש לך?"
יואב:"כלום. את לא רואה שזה כבר נגמר בינינו? אז למה את מציקה?!?!"
בר:"עלק מציקה.לפני שלושה ימים שבאת אליי ו.. אתה יודע מה קרה. לא חשבת ככה."
יואב:"אז זה השתנה"
בר:"יש לי משהו להגיד לך. ואני לא צוחקת איתך עכשיו."
יואב:"למה את מחכה?"
בר:"זה לא למסן.. נוו.."
יואב:"ב-ו-ל-ש-י-ט! מה כבר קרה? שברת ציפורן?!?"
בר:"יואב.. אני בהריון."
~^~
-
תמונה ענקית נתלתה. פרצופו של גורן מחייך בין מסגרת התמונה. עיניו הירוקות בוערות. ועצמות לחייו מודגשות. "נעלם" קובעות המילים. ולא משאירות שום ספק.
אף אחד לא יודע דבר. והאימייל האחרון ששלח. מתריד.
כניראה,
שגורן,
לעולם,
ישאר,
תעלומה.
-
ימי השבת נקבעו תמיד מיוחדים. אבל ביום השבת הזה קרה יותר מדי. יותר מדי, דחוס ביום אחד.
כולם היו ביחד. עכשיו, כל אחד נשאר לבד..
זה הגיע ככה בבום, מתפוצף בפרצוף.
סתם ככה, פתאום..
פתאום, באמצע בחיים.
-
הדבר היחיד שאני זוכרת אחרי המפגש עם אמי זה את הכמה דקות אחרי שפתחתי את המכתב. נכנסתי לחדר עם תקוות וחלומות.. אני לא זוכרת איך יצאתי. עכשיו כבר לא אכפת לי שתומר כבר לא עם שיר. לא מעניין אותי מי הציע חברות למי או מה אנשים חושבים עליי. כל אלא מתגמדים מול מה שאמי סיפרה לי. עכשיו מעניין אותי מה הולך לקרות לאמי. לאבי. מה הולך לקרות לי. מעניין אותי לדעת איך אפשר לחיות יום אחד מושלם. להיות שמחים כ"כ ויום אחרי זה הכל נהרס. הכל מתמוטט. אמא שלי תמיד אומרת שיהיה טוב. היא כ"כ חזקה. שאני יגדל אני רוצה להיות בדיוק כמוה. אני לא יודעת מה יהיה. אבל מקווה שכבר יהיה. שנעבור את זה. יהיה טוב. כשאני מנסה להיזכר מה קרה בחדר ההוא.. בבית החולים. אחרי שכבר ידעתי. זה ניראה כמו הילוך איטי.. הכל הפך לשחור. לאט,לאט.. כ"כ לאט. קודם התקרה. ואז הקירות. והריצפה. ואז הכל נהיה שחור, רק שחור. שחור. שחור. שחור.
-
זה לא היה קל. אחרי חצי שנה הגיע המשבר הראשון. באו עוד רבים אחריו. אבל אותו, מכולם, אני זוכרת הכי טוב. אני זוכרת את הרגע, תמונה מצטיירת לי בראש שאני חושבת על זה. תמונה של כאב, תמונה של ילדה קטנה, אבודה, יושבת וכותבת שיר.
זה השיר שכתבתי אחרי חצי שנה של סבל, בלי הרבה תקווה.
~
אני יושבת פה על הריצפה.
מנסה בכוח לקלוט שכבר עברה חצי שנה.
מאז, הכל כ"כ השתנה.
שומדבר לא נשאר כמו שהיה.
שמש שוקעת ומשאירה אפלה
מרגישה אבודה, אבודה, א ב ו ד ה.
כי מה שקרה בעבר,
שינה לנצח את העתיד,
זה לא ישתנה, יעברו הימים.
כי כך זה קרה,
פ ת א ו ם , באמצע החיים.
~
אחרי כמעט שנתיים..
זה כבר מאוחריינו. מאחורי כולנו, אבל הכי חושב, מאחורי אמא שלי..
הארץ כ"כ רחוקה. אבל בכל זאת כ"כ קרובה בלב. קשה להאמין שהכל נגמר. אני כ"כ שמחה. אמא שלי כבר הולכת, מדברת והכי חושב, צוחקת כמעט כמו פעם. לפני כמה דקות אבא שלי, כולו זורח, העיר לה בחיוך שהוא שמח לראות שחיוכה לא ירד כל הערב. "עכשיו אני יכולה להאמין שאת הנכדים שלנו אני יסיע בעגלת תינוקות ולא בכיסא של נכים, וזאת הסיבה הכי טובה לחייך, אתה לא חושב?" היא צחקה וחיבקה אותו. אני עוד לא החלטתי אם הנצנוץ שראיתי מתחת לעיניו היה דמעה או דמיוני הפרוע. אבל את הדמעות שלי אני לא עוצרת הלילה. הם זורמות כמו מפל חם על הלחי על כל דבר קטן שאמי אומרת. דמעות של אושר. של תקווה. ושל חלום ישן שהתגשם.
פותח אלפי חלונות חדשים לעוד חלומות שיבואו.
-
:]
אני חושבת שזה יצא בסדר.. מה דעתכם?
333>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
