פתאום, באמצע החיים

זה פרק קצר.. אבל פרק 10 יהיה ארוך. באמת.:] זהו.. תהנו.

עמוס:"קורלל..הולכים.."
אני:"עוד שניה!" צעקתי כשאני יוצאת וניכנסת לחדר כל כמה שניות, מתלבטת מה להביא לביקור שכזה.
עמוס:טוב. אני מחכה במכונית!" הוא צעק. ולאחר מספר שניות שמעתי את הדלת נטרקת מאחוריו.
נעלתי את הנעליים הסתכלתי פעם אחרונה במראה הגדולה שתלויה על הקיר מולי. סרקתי את החדר שלא שכחתי כלום. על השולחן נחה מעטפה גדולה בצבע תכלת. מיהרתי אליה, לקחתי אותה ומיהרתי אל המוכנית. עמוס ישב בכיסא הנהג וניראה מתוח וחסר סבלנות. שבאתי הוא פלט "אווו.. הינה הפרינססה באה" התיישבתי בכיסא לידו ולא עניתי. הנסיעה היתה בלתי ניסבלת. השתיקה הייתה מוחצת. ורק רעש המנוע נישמע.כל הדרך רק חשבתי על מה הוא חושב. יצאתי מהמכונית ברגליים רועדות למול המפלצת בטון שהייתה מולי. בניין ענק. וכשעמדתי בכניסה לא יכולתי לראות את הסוף. ניכנסנו בדממה. בדקנו פרטים וחדר. עמוס החליט בפתאומיות שהוא נישאר למטה ושרק אני ילך. נידהמתי מהחלטה שלו, אבל הדממה הייתה כבדה מדי לידו. עברתי אינספור דלתות. אינספור מזכירות. המשכתי ללכת כל הזמן- בלי לעצור. לא בטוחה מה עליי לחשוב. רק ידעתי שהמקום הזה לא עושה לי טוב. התנחמתי בזה שהמקום הזה עושה טוב לאחרים. מקווה בכל הלב שהיא תיהיה ביניהם. לבסוף הגעתי. לקחתי נשימה עמוקה. עמוקה מדי ודפקתי בדלת. לאחר כמה שניות נשמעה היענות. נכנסתי והכל נישכח אחרי שסוףסוף ראיתי אותה.
עדי(אמא שלי):"ומה שלום הילדה היפה שלי?"
אני:"כדאי לבדוק קודם מה שלום החולה העייפה שלי.. לא?" עניתי במרירות. מנסה להכניס טיפה חיים למקום הנורא הזה.
עדי:"אני בסדר..סוסוף יש לי הזדמנות לראות את כל האנשים שהתחמקו ממני במשך השנים." היא קרצה. "רק תעזירי לי לשבת..לא נוח לי לראות -את מה שאני עוד רואה- בשכיבה.." היא ענתה ועל פניה ניראה חיוך. לא הייתי בטוחה אם היא רומזת לי משהו. והעדפתי-בינתיים, לא לשאול.
-
גיא הגיע לבצפר עצבני. הוא התיישב בחבטה בכיסא שלו ומאז לא זז. כשתומר הגיע, הוא רק סובב אליו את הגב. תומר ניסה לדבר איתו אבל גיא לא הקשיב. ורק התחיל לשאול שאלות דפוקות את אחד הילדים בכיתה. בלי שמץ של עניין בתשובות. אחרי שנימאס לו הוא קם ויצא מהכיתה. הוא הלך לכיוון הקפיטריה. סורק כל מילימטר ומחפש אחרי אנשים שאפשר להוציא עליהם את העצבים. הוא חיפש בעיניו בלבד גם את קורל, הוא לא העיז לשאול את אחת החברות שלה איפה היא. אולי בגלל שלא היה לו אומץ. אולי בגלל שהוא רצה להישאר ולעמיד פנים שהוא כועס עליה. בכל זאת הוא המשיך לחפש אותה. מריץ בראש שלו מה הוא יגיד לה שהוא ימצא אותה. הוא לא העלה בדעתו שהוא אולי לא ימצא אותה. אחרי שגיא יצא בהפגנתיות החוצה. ניראה היה לפני הבעת פניו שתומר קצת מודאג. אבל לאחר מספר שניות פניו חזרו לעטות את האדישות הרגילה שלהם.
-
הוא נכנס למפלס התיק נגרר על הריצפה אחריו. ועל פניו תחושה של יאוש. הד גרירות רגליו נשמע הייטב במפלס שעוד היה ריק כמעט לחלוטין מאנשים. הוא המשיך ללכת לכיוון הלוקר ובין פיהוק לפיהוק שומע את הרכילויות המוקדמות. הוא יצטרך לחכות עד להפסקה הגדולה בשביל לפגוש אותה שוב. חשב. ויצטרך להעביר את השעות עד אז בשיעור משותף. ובמבט עוין מצד קרן. למרות שהתכוון להתעלם ממנה לחלוטין כל השיעור ולא להפנות אליה מבט אחד! תוכניותיו לא התגלגלו בדיוק כפי שרצה. כשניכנס לכיתה, קרן כבר ישבה במקום שלה. היא דיברה עם שני ולא שמה לב אליו. שני היא זאת שראתה אותו ראשונה כשניכנס. היא זאת שראתה את מבטו. היא זאת שהחליטה לקום ולהשאיר את שניהם לבד. בהתחלה קרן התמתחה בכיסא שלה.ורק אז הבחינה ביואב. מבטה הצטמצם ואז היא סובבה אליו את הגב בהפגנתיות. והתחילה להעסיק את עצמה בעתקת שיעורי הבית. הוא מצדו רק ישב שם ולא היה יכול להמנע מלהגניב אליה כל כמה דקות מבטים חטופים. הם לא דיברו. ולא התכוונו לדבר. יואב רק חיכה שהשיעור יתחיל וייגמר. רק אז יוכל להתרווח בכיסא שלו לנשום עמוק ולחכות לבר, ממלאת מחשבותיו, עד הפעם הבאה.

-
שני נכנסה לט'6 וחיפשה אחרי ספיר. מאז ומתמיד הם היו חברות טובות וניפגשו בהפסקה הגדולה בבצפר. היא סרקה את הכיתה הריקה מתלמידים ולא מצאה שום רמז לספיר. היא יצאה החוצה. 3 בנים שמנמנים רצו בעיגולים וצעקו לכל עבר. ספיר לא הייתה שם. היא חצתה את הגינה והצליחה להבחין מרחוק בספיר. היא התחילה ללכת לכיוונה, ספיר לא ראתה את שני והיא המשיכה לצחקק עם ערבה. שני התקרבה עוד קצת מצפה שהן ישימו לב אליה. אבל הן המשיכו להתלחשש ולצחוק. היא שמעה קטעי מילים שלא ידעה לחבר בינהם וגם לא רצתה לעשות זאת. ערבה הייתה הראשונה שהבחינה בשני והיא ניראתה מודאגת מכך. לפי פניה ניראה היה שהיא שואלת את עצמה כמה שני שמעה ומה מידת הנזק. כשניראה שהיא קצת נירגעה. היא תפסה ביד של ספיר וגררה אותה הרחק מהאיזור ההוא. ספיר רק שלחה חיוך קטן ועצוב לעבר שני. השתחררה מהיד הגוררת אותה והתחילה ללכת בעצמה לצד ערבה. לא מפנה עוד מבט אחד לשני.
-
אחרי הבית חולים חזרתי ישר הביתה. לא היה לי כח ללכת לבצפר. ולאבא שלי לא היה כח להתווכח איתי. בכלל, ניראה שלא היה לו כח לכלום. שמתי לב שהוא ניראה מאוד מודאג בזמן האחרון.ידעתי שהוא יספר לי ולא רציתי ללחוץ אותו. הסתובבתי במעגלים בבית. מנסה לחשוב מה לעשות. לא התחשק לי כלום. רגלי הובילו אותי מחוץ למעגל שבו הסתובבתי קודם, לארון גדול. הוצאתי מתכון קטן מהארון. דפדפתי בו בלי תכלית. שעצרתי הדף נעצר על מתכון פשוט להכנת עוגיות. לאחר 5 דקות מצאתי את עצמי באמצע ההכנות. מביאה ומחסירה חומרים מכניסה אותם לתוך קית חולים ערה גדולה ולשה. בהתחלה חשבתי על אמא שלי ובו במקום החלתתי שאני יתן לה את העוגיות האלו. אבל לאחר כמה דקות מחשבותיי נדדו לגיא. לתומר. לגורן. ולנשיקה שחצצה ביני לביניהם. ניזכרתי בחיוך המרושע שניראה על פניו של תומר כאשר נתן לגורן את החובה שלו. שהתנערתי מהמחשבות והרמתי את ראשי לראות את הבצק שכל אותו הזמן המשכחתי ללוש. לא נותר בכף ידי אלא גוש קטן, מעוך ומפורר לחתיכות קטנות.
-
הוא חזר אחרי בצפר נסער. שום דבר לא הלך לו כמו שרצה. גיא המשיך לעשות הצגה. גורן כל היום שתק לא כהרגלו. והייתה לו תחושה רעה לגבי שיר. בלי לחשוב הוא הלך ישר לבית של שיר. תיק בצפר עוד תלוי נטוי על כתף אחת. חולצת בצפר בצבע שחור שמדגישה את עיניו באופן מפחיד.
תומר דפק בדלת הכניסה בידיים רועדות. הוא ראה את כפות ידיו הארוכות והרזות שניראות חיוורות עוד יותר ליד דלת הברזל הגדולה. היא פתחה לו. היא בדיוק צחקה על משהו קודם. אבל שראתה אותו היא השתתקה. הוא לא ציפה לקבלת פנים חמה יותר. אבל למרות שידע הכל מראש, זה לא עצר את הכאב שבא שניות ספורות אחרי.
שיר:"מה..מה.. אתה עושה פה?"
תומר:"אז זהו..? אני כבר לא יכול סתם לבוא..?" הוא הסתיר את אכזבתו.
שיר:"אממ.. לא, פשוט זה לא מתאים עכשיו."
תומר:"שיר.. רציני.. זה כבר לא משחק. למה שלא נסיים את זה בכבוד?" רק לאחר שסיים את המשפט בשלמותו. ורק לאחר שראה את פניה. פניה המושלמות, שקיבלו עיוות רגעי לאחר מה שאמר.רק אז הוא כבר לא ידע אם זה היה הצעד הנכון.
את הדרך חזרה לביתו לא זכר. רגליו הובילו אותו בשבילים האינסופיים המוכרים. אבל הוא לא ראה כלום מהדרך. מחשבותיו היו נתונות לדבר אחד בלבד.
-

"שורשים" צווחה המורה בקול. "שורשים זאת עבודה מעניינת שדורשת זמן רב" היא עצרה והסתכלה על כל יושבי הכיתה. "כל אחד מכם יחקור על משפחתו, על מוצאו, ועל כל שורשיו, אין עבודה יותר מרתקת.." היא נעצה בהם מבטים של צפייה. ולאחר שלא השיבו דבר. היא פשטה את אצבעה באויר לכיוון גורן. וקראה לו. "ספר לנו על משפחתך?" הבחירה הייתה סתמית. אבל גורן התכווץ כ"כ בכיסאו שממבט ראשוני היה ניראה שהכיסא ריק. הוא קם ועשה את הדרך הקצרה אל קדמת הכיתה בצעדים כושלים.

הוא העביר את מבטו בין כל יושבי הכיתה. ים של מבטים ננעץ בו. והוא ידע טוב מאוד שהוא לא יוכל לשאת זאת. בסך הכל זאת לא הייתה משימה קשה. וזה היה אחד המקצועות הבודדים שהוא ישב בו בדממה. אבל בכל זאת שמבקשים ממנו משהו כזה. שבטח היה נישמע פשוט לכל אדם נורמלי אחר. אם המורה הייתה יודעת. הוא חשב. אם היא הייתה יודעת. היא לא הייתה מבקשת ממנו לעשות זאת. והוא לא היה מאדים בצורה כ"כ מכוערת. אבל היא לא יודעת. והוא לא מתכוון לספר לא לה ולא לאף אדם אחר. הוא יצטרך להיכשל בשיעור היחיד שעוד היה לו סיכוי בו. ספורט כמובן לא נחשב לשיעור. מסיבה פשוטה ששיעורי ספורט לא היו עינוי בשבילו. כל השאר כן.
-
הוא הלך במעגלים. פניו היו חרושי קמטים. וגופו נעשה שברירי מכמה ימים שבהם לא בא אוכל לפיו. מתחת לעיניו ניראו שקים סגולים ונפוחים מחוסר שינה. עמוס היה מודאג. לא בגלל הדברים הרגילים שהדאיגו אותו. כמו חשבונות ועוד חשבונות ועוד חשבונות. לא. עכשיו זה היה ניראה לו דאגה כ"כ לא מדאיגה. שהוא התאפק לא לצחוק על עצמו שחשב שזה כל מה שעסיק אותו בחודשים האחרונים. לא. זה לא היה זה. הוא הרגיש כ"כ מסכן וכ"כ קטן בעולם. בגלל שהוא לא הצליח למצוא דרך לעשות משהו עם המידע שקיבל ולהשכיח את הדאגה מליבו.היא מילאה את ליבו. את נפשו ואת כל מחשבותיו. הוא לא היה מסוגל לישון. לא לאכול. ומיום ליום הוא ניראה יותר ויותר מעורר רחמים. מתאפק מלצעוק. מתאפק מלבכות. מתאפק מלשתף את קורל. הוא ידע. הוא יהיה חייב לספר לה. הוא לא יכל להסתיר את זה מבתו. מחר. כן מחר. החליט. מחר הוא יספר את זה לקורל.
- 

:]

 אני יודעת שכבר עברו יותר משבועיים מאז שעידכנתי,

אבל אני מקווה לעדכן בקרוב..:]

אוהבתת עד הארץ ובחזרהההה..

3333>

טוב אז דבר ראשון.. אני מצטערת שלא העלתי כלום עד עכשיו, לא היה לי מחשב.. :(

אממ בקשר לפוסט דמויות, אני לא כ"כ בטוחה בקשר לזה, בינתיים אני מעדיפה שתמשיכו לדמיין. ואני בטוחה שעדיף ככה.

אממ כמו שאמרתי אין לי יותר מדי זמן על המחשבים ככה ש.. עד פרק 9 יקח קצת זמן.. מכאן נמשיך ישר לספוילרים! D::

-

עברתי אינספור דלתות. אינספור מזכירות.המשכתי ללכת כל הזמן- בלי לעצור. לא בטוחה מה עליי לחשוב. רק ידעתי שהמקום הזה לא עושה לי טוב. התנחמתי בזה שהמקום הזה עושה טוב לאחרים. מקווה בכל הלב שהיא תיהיה ביניהם. לבסוף הגעתי. לקחתי נשימה עמוקה. עמקוה מדי ודפקתי בדלת. לאחר כמה שניות נשמעה היענות. נכנסתי והכל נישכח אחרי שסוףסוף ראיתי אותה.

..:"ומה שלום הילדה היפה שלי?"

אני:"כדאי לבדוק קודם מה שלום החולה העייפה שלי.. לא?" עניתי במרירות. מנסה להכניס טיפה חיים למקום הנורא הזה.

..:"אני בסדר..סוסוף יש לי הזדמנות לראות את כל האנשים שהתחמקו ממני במשך השנים." היא קרצה. "רק תעזירי לי לשבת..לא נוח לי לראות -את מה שאני עוד רואה- בשכיבה.." היא ענתה ועל פניה ניראה חיוך. לא הייתי בטוחה אם היא רומזת לי משהו. והעדפתי-בינתיים, לא לשאול.

-

תומר דפק בדלת הכניסה בידיים רועדות. הוא ראה את כפות ידיו הארוכות והרזות שניראות חיוורות עוד יותר ליד דלת הברזל הגדולה. היא פתחה לו.  היא בדיוק צחקה על משהו קודם. אבל שראתה אותו היא השתתקה. הוא לא ציפה לקבלת פנים חמה יותר. אבל למרות שידע הכל מראש, זה לא עצר את הכאב שבא שניות ספורות אחרי.

שיר:"מה..מה.. אתה עושה פה?"

תומר:"אז זהו..? אני כבר לא יכול סתם לבוא..?" הוא הסתיר את אכזבתו.

שיר:"אממ.. לא, פשוט זה לא מתאים עכשיו."

תומר:"שיר.. רציני.. זה כבר לא משחק. למה שלא נסיים את זה בכבוד?" רק לאחר שסיים את המשפט בשלמותו. ורק לאחר שראה את פניה. פניה המושלמות, שקיבלו עיוות רגעי לאחר מה שאמר.רק אז הוא כבר לא ידע אם זה היה הצעד הנכון.

-

הוא נכנס למפלס התיק נגרר על הריצפה אחריו. ועל פניו תחושה של יאוש. הד גרירות רגליו נשמע הייטב במפלס שעוד היה ריק כמעט לחלוטין מאנשים.

הוא המשיך ללכת לכיוון הלוקר ובין פיהוק לפיהוק שומע את הרכילויות המוקדמות. הוא יצטרך לחכות עד להפסקה הגדולה בשביל לפגוש אותה שוב.חשב. ויצטרך להעביר את השעות עד אז בשיעור משותף. ובמבט עוין מצד קרן. למרות שהתכוון להתעלם ממנה לחלוטין כל השיעור ולא להפנות אליה מבט אחד! תוכניותיו לא התגלגלו בדיוק כפי שרצה.

-

הוא העביר את מבטו בין כל יושבי הכיתה. ים של מבטים ננעץ בו. והוא ידע טוב מאוד שהוא לא יוכל לשאת זאת. בסך הכל זאת לא הייתה משימה קשה. וזה היה אחד המקצועות הבודדים שהוא ישב בו בדממה. אבל בכל זאת שמבקשים ממנו משהו כזה. שבטח היה נישמע פשוט לכל אדם נורמלי אחר. אם המורה הייתה יודעת. הוא חשב. אם היא הייתה יודעת. היא לא הייתה מבקשת ממנו לעשות זאת. והוא לא היה מאדים בצורה כ"כ מכוערת. אבל היא לא יודעת. והוא לא מתכוון לספר לא לה ולא לאף אדם אחר. הוא יצטרך להיכשל בשיעור היחיד שעוד היה לו סיכוי בו. ספורט כמובן לא נחשב לשיעור. מסיבה פשוטה ששיעורי ספורט לא היו עינוי בשבילו.

-

עמוס היה מודאג. לא בגלל הדברים הרגילים שהדאיגו אותו. כמו חשבונות ועוד חשבונות ועוד חשבונות. לא. עכשיו זה היה ניראה לו דאגה כ"כ לא מדאיגה. שהוא התאפק לא לצחוק על עצמו שחשב שזה כל מה שעסיק אותו בחודשים האחרונים. לא. זה לא היה זה. הוא הרגיש כ"כ מסכן וכ"כ קטן בעולם. בגלל שהוא לא הצליח למצוא דרך לעשות משהו עם המידע שקיבל ולהשכיח את הדאגה מליבו.היא מילאה את ליבו. את נפשו ואת כל מחשבותיו. הוא לא היה מסוגל לישון. לא לאכול. ומיום ליום הוא ניראה יותר ויותר מעורר רחמים.

-

זהו.. אוהבת כ"כ!