פתאום, באמצע החיים

ויזה! שאני חושבת על המילה הזאת היא לא מעוררת כל חשד אצלי.. יעני.. מילה רגילה.. מה יש...?...

אבל! כשאתה רוצה לקבל ויזה להודו, המילה הזאת מקבלת איזהו סוג של יחוס.. בקרב הרבה מאוד אנשים..

אבא שלי הגיע ל- "שגרירות הודו בנפאל" משהו כמו......... 7 פעמים אני חושבת.. לפחות.. והסיפור הזה מסתבך כל הזמן..

לפני שיצאנו לטרק השני ביקשנו בקשה לויזה.. אז יצאנו לטרק ושחזרנו אבא שלי הלך לקבל אותה.. אבל שוב.. זה לא פשוט בכלללל..

אז מסתבר  שצריך להגיע לשגרירות ב-3 בלילה.. לקחת מספר לתור... ואז לחזור למחרת מוקדם בבוקר.. למה מוקדם? כי ב-12 בצהריים.. ההודים סוגרים את הדלפק ולא משנה שבדיוק הגיע התור שלך.. אתה תצטרך ללכת שוב באמצע הלילה לקחת כרטיס ולחזור בבוקר בתקווה שיהיה לך היום מזל..

אבא שלי עבר די הרבה תלאות.. ואני חושבת זאת המילה המדיוקת למה שעבר עליו.. שם בשגרירות הודו בנפאל.. פשוט מדהים מה הם מסוגלים להמציא.. לעשות.. בסופו של דבר אבא שלי הצליח אחרי הביקור ה-8 שלו בערך.... הוא הגיע לדלפק ואז השומר שם חייב לראות את כל המשפחה שלנו כדי לאשר את הויזה.. אז קוראים לנו לחזור ב-4 וחצי אחר הצהריים לקבל את הויזה!

אנחנו מגיעים לשם בהליכה ואז מסתבר שצריך לחכות.. טוב.. מחכים.. למה מחכים? שהשומר ה-!@#%% יפתח את הדלפק....

4 וחצי עובר.. 5 עובר.. 5 וחצי.. ככה כבר יש חתיכת תור.. ואז בסופו של דבר! השומר מגיע.. פותח את הדלפק  וקורא בשמות של האנשים..  כל מי שמגיע לדלפק מקבל את הויזה שלו.. הישראלים שהיו שם מגיעים לדפק ואחת ממש לחצה את  היד של השומר מרוב אושר! כמה ישראלים צרחו :" קיבלתי ויזה!!!! " אקיצר הייתה שם ממש חגיגה.. וכל מי שמקבל את הויזה כיאילו יצא לחופשי.. ממש ככה........ בסופו של דבר הוא קרא לנו בשם.. כולנו התייצבנו שם כמו חיילים הולכים לתוך הדלפק כדי שהוא יראה שאנחנו באמת ולא מרמים אותו.. ובזמן שצעדנו לכיוון הדלפק כמו קבוצה ענקית.. כולם מסתכלים עלינו.. אני צועקת כזה :" מספרי ברזל להתפקד!" ואז התפקענו מצחוק..  בסופו של דבר הוא אישר לנו שהתמונות שבדרכון שלנו.. ושיחרר אותנו לחופשי! כולנו דילגנו משם בחיוך רחב רחב..  בדרך ל.. הודו! 

אז זהו זה!  לפני שלושה ימים עזבתי את נפאל..  כמו מנהג קבוע שלי, כשהמטוס ממריא מהאדמה אני צועקת: "ביי" במקרה

הזה זה היה "ביי נפאל! שלום הודו!" אבל רגע! ניראה לי ששכחתי משהו.. כן.. למען האמת קשה לשכוח.. העניין הוא שקרו די

הרבה דברים לפני שנופפתי בידי לשלום לנפאל.. ו.. אל תדאגו! אני לא הולכת לחסוך ממכם אף לא פרט!

הכל התחיל ב-4 בבוקר.. שנאלצתי לקום..(ואני עדיין לא סולחת לנפאלים האלא שעשו את הטיסה כ"כ מוקדם! ) ותכך תשמעו למה אני לעולם לא יסלח להם.. אבל צריך לקחת בנפאל והודו הכל בצחוקים אחרת אתה עלול להגיע במהירות מסחררת לבית משוגעים דרגה 10! אם יש דבר כזה בכלל........

בכל מקרה קמתי.. ארזתי את הכל.. לפחות צעדתי מתוך שינה ועשיתי משהו.. יצאתי מהמלון בברכת בחור חמוד שהיה השומר שאילצנו אותו לקום כ"כ מוקדם בבוקר.... (מילא אליי כולם נתפלים.. אבל מה הוא אשם?!)

קיצר תפסנו מונית די מהר.................. ונסענו 10 דקות נסיעה שאור אדום ברמזור ב-4 בבוקר הוא רק המלצה!  (ודרך אגב אם אתם חושבים שזה רק ב-4 בבוקר אז אתם טועים...)

אקיצר אנחנו מגיעים ומתגלה בפניי מחזה שאני לא אשכח לעולם!

השדה תעופה- סגור!

אתם קולטים ת'קטע? קיצר אם זה היה רק אנחנו הייתי חושבת שטעינו ביום.. בשעה..(אהממ אהממ..) אבל! היה שם תור באורך של כל הרחוב שם כשכל האנשים שם פשוט עומדים.. עומדים ומחכים.. למה? ברגע הראשון גם לי ניראתה התשובה קצת מוזרה ולא מובנת.. אבל אחרי שנאלצתי לעמוד בתור יפה יפה כמו כולם.. עם תיק ששוקל 12 קילו!  ושאסור להוריד אותו בגלל גנבים.. הצלחתי להבין...

כ-ו-ל-נ-ו!!! חיכינו שאנשיי הביטחון יואילו בטובם להתעורר ולבוא לפתוח את השער של שדה התעופה.. בשעה שאמרו לנו להתעוררר!!!!!!!!(ושוב.. אהממאהממ) אךךךךךךךךך אבל שוב.. למה ציפיתי.. זאת רק דוגמא קטנה ממה שקורה בנפאל..

למשל אם זה היה קורה בניו זילנד היינו מקבלים מלון 5 כוכבים! כל הארוחות חינם.. ואקיצר שווה בטירוף.. אבל זאת הרי נפאל......

אקיצר אחרי כמעט שעתיים ( שכבר כמעט 6 בבוקר) כשכל שאיפותיי הצטמצמו לכמה שעות שינה ושיפתחו את השער הבן זונה הזה! מגיע לו טרנזיט בלי שום דאגות בחיים.. יורדים ממנו כמה קצינים מחייכים וצוחקים (והייתי יכולה להשבע שאם הם לא פותחים את השער אני יורה באחד מהם..) משתחלים מעל מתחת ומהצד וקיצר מכל החורים ו.....

פותחים את השער הבן אלף!  (ואגב זאת לא הגזמה..)

סוף סוף נעמדתי זקוף וחייכתי כמו מפגרת כשהתור התחיל לזחול לכיוון השער.. (לפחות מה שנשאר מהתור..)

אקיצר אני בסופו של דבר עוברת את השער וכמעט מנשקת את כל מי שנמצא שם.. רק העניין הוא שאני לא מספיקה לשמוח יותר מדי.. כי התור היה חייב להעלם לאן שהו.. (או שלא..) אז אני נכנסת ומגלה שאותו התור בדיוק נמצא עכשיו רק  בתוך ה"שדה תעופה" - (שניראה כמו מסעדה עממית באיזה חור בתאילנד..)

עכשיו אנחנו כמובן עומדים בתור כמו כולם.. ואבא שלי הלך לנסות לברר למה עומדים בתור הזה ?!!? 

אז אנחנו מתקדמים.. מתקדמים ואבא שלי לא חוזר.. אנחנו  מגיעים כבר לדלפק..  ואז אמא שלי עושה :"איפה האבא שלכם? הוא לא צריך כבר לחזור..?" ואז היא מחליטה שאנחנו צריכים לצאת מהתור ולחכות לו בצד.............

אני כמעט מתפחלצת במקום!!  אחרי שעמדנו שעות בתור.. צריך לצאת עכשיו? לא ניראה לי.....

אבל מי שואל אותי?!??! היא נעמדת בצד ונותנת לכללללללל העולם לעבור אותנו.. ואז אבא שלי מגיע.. אנחנו עומדים שוב בתור.. ואז  מסתבר שעמדנו בתור הזה כדי לשלם 100 אירו!!!! שזה לא מעט כסף בכלל.. וזה המון המון המון בשביל מדינה ענייה כמו נפאל..

אבל מה לעשות.. בשביל לצאת צריך לשלם......... אז שילמנו.. ואני כל אותו זמן חשבתי לעצמי "מה הם עושים עם כ"כ הרבה כסף? יעני זה בטוח לא לשיפוץ שומדבר.. והמדינה ממש ממש ענייה ולא ניראה לי שהכסף הזה בישבילה.. אבל שאנחנו משלמים.. השומר בדלפק נעמד לתת לנו ת'עודף, ואז אני רואה את הכרס שלו.... באותו רגע הבנתי לאן כל הכסף הולך..

טוב אז אנחנו מתקדמים לכיוון המדרגות הנעות! ואנחנו רואים נפאלי אחד נעמד לפני המדרגות הנעות ומפחד לדרוך! חחחחחחחח הרג אותי.. אני חושבת שזה המקום היחידי בנפאל שראיתי מדרגות נעות! אז לא פלא..

אקיצר אנחנו עולים במדרגות הנעות ולמעלה יש.. נחשו....

תור!

מזמן לא עמדנו בתור.. אז למה שלא נעמוד קצת...?!? עמדנו..  בינתיים אח שלי הלך לבזבז 400 רופי כי אי אפשר בהודו להחליף את הכסף... הוא קנה מלא מלא שוקולדים למרות שהיה ממש יקר! לא נורא.. כולנו זללנו את זה והיה ממש נחמד..

אז זהו.. עמדנו שעות בתורים האלה כדי שבסוף נצא עם אוטובוסים למטוס... עלינו למטוס התיישבנו.. אני רצתי ראשונה והצלחתי לתפוס חלון!!!!   (משימה קשה ביותר שיש לך שלושה אחים קטנים שרוצים רק מה שאתה רוצה..)

 ואז אתם לא קולטים! המטוס המריא.. ואז אנחנו רואים את ה-אוורסט! מהעננים! פשוט מושלם...... וואו צילמתי את זה 500000000000000000000000000000000000 פעם! אבל אי אפשר להעביר את זה! פשוט יפה! שכחתי את הקטע של התורים ושל כל מה שעברתי באותו הבוקר ופשוט מרחתי את הפרצוף שלי על החלון ובהיתי.. 

אם אני יגיד שהזהירו אותי מהודו.. זה יהיה ממש במילים מועטות.. כל מי ששמע שאני טסה להודו ישר :"תיזהרי מזה.. ומזה"

"ומטונף שם"   "וממש ממש מגעיל"

אבל תכלס אני מתה על הודו!  פשוט אחלה מדינה.. אוקיי לא היא לא אחלה מדינה.. אבל ממש ממש נחמד לי פה.. אחלה אווירה.. הכל זול פה בטירוף.. ואיפה שאני נמצאת זה מן אזור סגור כזה קצת יותר גדול מיישוב.. יש פה מלא קורסים של כל מיני... אני עושה קורס - בישול הודי-  ואולי אני יתחיל בקרוב אממ כזה תכשיטנות.. ממש שווה.. זה ממש מרגיש כמו החוגים בארץ.. כולם הולכים פה לחוגים! כולם! 

גם עשיתי לא מזמן טיפול פנים..  חחח ממש ממש חביב עליי..  "אני מרגישה צעירה ב-10 שנים!

אהה עוד משהו קטן! הפרות בהודו קדושות.. אסור לגעת בהם.. מי שפוגע בהם הולך לכלא לכמה שנים טובות..

אז קיצר יצא לי לדבר עם מי לא - חכמה- האגדי.. ולמרות השם הוא לא ירש הרבה חכמה בכלללל..

 לא זוכרת על מה דיברנו אבל אז אני עושה לו :

"אתה יודע שהפרות בהודו קדושות?! אסור לאכול אותם.."

אז הוא עושה לי כזה.. "מה?! איך אפשר בלי פרות?" 

חחח זה רצח אותי.. זהו.. זה כל מה שרציתי להגיד.. -.-"

 חוצמזה פרות קדושות הם ההמבורגרים הכי טעימים!P:

הלכנו ל- שער הודו- לפי מה שאבא שלי אמר זה שהוא "כמו הכותל" וכשאתה מבקר בישראל אתה חייב ללכת לכותל.. אז זה אותו דבר.. חייבים ללכת ל-שער הודו-

סבבה.. נוו פרובלמה.. הלכנו ברגל שעה לשער הודו..

ואז הגענו.. זה ניראה כמו......

שער!

רק בהודו... חביב ביותר.. סבבה.. הצטלמנו והכל.. מלא הודים קטנים ומציקים הציעו לנו "פנטה, קוק, צ'יפס" ועוד מלא שטיות כאלה..

גירשנו אותם.. ולמרבה הפלא הם הבינו ועזבו אותנו לנפשינו..

ואז החלטנו לשבת על קצה המדרכה באיזור של שער הודו ולנוח קצת.. הבעיה היא שלא הצלחנו ממש לנוח.. וזה למה?!

כי זוג אחד ראה אותנו וביקש להצטלם איתנו.. אז סבבה ישבנו על המדרכה ואז הבחורה באה והתיישבה ליידנו ואז הבחור ואז הם אמרו תודה והלכו לדרכם.. אבל! מישהו אחר ראה אותנו וביקש גם.. חחחח אז הוא בא והצטלם.. וככה כמו יתושים  אשנים ראו שאנחנו מרשים להצטלם איתם אז באו גם.. בסוף מצאנו את עצמנו מוקפים בעשרות מצלמות כמו כוכבי הוליווד..

אני קראתי שהם נורא אוהבים ילדים.. והם אוהבים את הצבע בלונדיני..

במקרה! גונן (האח הכי קטן שלי..) בלונדיני! אז בהתחלה הם התיישבו לידו.. הייתי בטוחה שזה בגלל זה..

קמתי ורצתי לצלם את עשרות צלמי הפאפרצ'י.. ואז כשהחזרתי את המצלמה  עמדתי כזה מאחורי ההורים שלי.. ואז בחור ובחורה נעמדו לידי והצטלמו רק איתי..:]

ואז עוד מישהו בא..

ועוד מישהו....

ועוד מישהו.. 

ככה שעה.. רק איתי.. והיה איזה אחד שחזר 3 פעמים להצטלם איתי..

אקיצר זה היה מצחיק..

אבא שלי אח"כ עושה לי :"ממש כוכבת הוליוודית..  הא? " ואני ככה מחייכת.. לא אכפת לי להיות כוכבת הוליוודית.. אם אתם ממש מתעקשים.. אתם יודעים.. אני מוכנה לסבול את זה..... 

ולא.. אין לי מושג למה הם הצטלמו איתי..את זה תצטרכו לגלות בסיבוב שלכם בהודו..P:

חחח זהו.. זה החויות הנוראיות שלי מהודו..

עד כה..:]

בהבייי עד הפעם הבאה!

לאב יו חבר'ה! 3333>