פתאום, באמצע החיים

טוב אז דבר ראשון.. אני מצטערת שלא העלתי כלום עד עכשיו, לא היה לי מחשב.. :(

אממ בקשר לפוסט דמויות, אני לא כ"כ בטוחה בקשר לזה, בינתיים אני מעדיפה שתמשיכו לדמיין. ואני בטוחה שעדיף ככה.

אממ כמו שאמרתי אין לי יותר מדי זמן על המחשבים ככה ש.. עד פרק 9 יקח קצת זמן.. מכאן נמשיך ישר לספוילרים! D::

-

עברתי אינספור דלתות. אינספור מזכירות.המשכתי ללכת כל הזמן- בלי לעצור. לא בטוחה מה עליי לחשוב. רק ידעתי שהמקום הזה לא עושה לי טוב. התנחמתי בזה שהמקום הזה עושה טוב לאחרים. מקווה בכל הלב שהיא תיהיה ביניהם. לבסוף הגעתי. לקחתי נשימה עמוקה. עמקוה מדי ודפקתי בדלת. לאחר כמה שניות נשמעה היענות. נכנסתי והכל נישכח אחרי שסוףסוף ראיתי אותה.

..:"ומה שלום הילדה היפה שלי?"

אני:"כדאי לבדוק קודם מה שלום החולה העייפה שלי.. לא?" עניתי במרירות. מנסה להכניס טיפה חיים למקום הנורא הזה.

..:"אני בסדר..סוסוף יש לי הזדמנות לראות את כל האנשים שהתחמקו ממני במשך השנים." היא קרצה. "רק תעזירי לי לשבת..לא נוח לי לראות -את מה שאני עוד רואה- בשכיבה.." היא ענתה ועל פניה ניראה חיוך. לא הייתי בטוחה אם היא רומזת לי משהו. והעדפתי-בינתיים, לא לשאול.

-

תומר דפק בדלת הכניסה בידיים רועדות. הוא ראה את כפות ידיו הארוכות והרזות שניראות חיוורות עוד יותר ליד דלת הברזל הגדולה. היא פתחה לו.  היא בדיוק צחקה על משהו קודם. אבל שראתה אותו היא השתתקה. הוא לא ציפה לקבלת פנים חמה יותר. אבל למרות שידע הכל מראש, זה לא עצר את הכאב שבא שניות ספורות אחרי.

שיר:"מה..מה.. אתה עושה פה?"

תומר:"אז זהו..? אני כבר לא יכול סתם לבוא..?" הוא הסתיר את אכזבתו.

שיר:"אממ.. לא, פשוט זה לא מתאים עכשיו."

תומר:"שיר.. רציני.. זה כבר לא משחק. למה שלא נסיים את זה בכבוד?" רק לאחר שסיים את המשפט בשלמותו. ורק לאחר שראה את פניה. פניה המושלמות, שקיבלו עיוות רגעי לאחר מה שאמר.רק אז הוא כבר לא ידע אם זה היה הצעד הנכון.

-

הוא נכנס למפלס התיק נגרר על הריצפה אחריו. ועל פניו תחושה של יאוש. הד גרירות רגליו נשמע הייטב במפלס שעוד היה ריק כמעט לחלוטין מאנשים.

הוא המשיך ללכת לכיוון הלוקר ובין פיהוק לפיהוק שומע את הרכילויות המוקדמות. הוא יצטרך לחכות עד להפסקה הגדולה בשביל לפגוש אותה שוב.חשב. ויצטרך להעביר את השעות עד אז בשיעור משותף. ובמבט עוין מצד קרן. למרות שהתכוון להתעלם ממנה לחלוטין כל השיעור ולא להפנות אליה מבט אחד! תוכניותיו לא התגלגלו בדיוק כפי שרצה.

-

הוא העביר את מבטו בין כל יושבי הכיתה. ים של מבטים ננעץ בו. והוא ידע טוב מאוד שהוא לא יוכל לשאת זאת. בסך הכל זאת לא הייתה משימה קשה. וזה היה אחד המקצועות הבודדים שהוא ישב בו בדממה. אבל בכל זאת שמבקשים ממנו משהו כזה. שבטח היה נישמע פשוט לכל אדם נורמלי אחר. אם המורה הייתה יודעת. הוא חשב. אם היא הייתה יודעת. היא לא הייתה מבקשת ממנו לעשות זאת. והוא לא היה מאדים בצורה כ"כ מכוערת. אבל היא לא יודעת. והוא לא מתכוון לספר לא לה ולא לאף אדם אחר. הוא יצטרך להיכשל בשיעור היחיד שעוד היה לו סיכוי בו. ספורט כמובן לא נחשב לשיעור. מסיבה פשוטה ששיעורי ספורט לא היו עינוי בשבילו.

-

עמוס היה מודאג. לא בגלל הדברים הרגילים שהדאיגו אותו. כמו חשבונות ועוד חשבונות ועוד חשבונות. לא. עכשיו זה היה ניראה לו דאגה כ"כ לא מדאיגה. שהוא התאפק לא לצחוק על עצמו שחשב שזה כל מה שעסיק אותו בחודשים האחרונים. לא. זה לא היה זה. הוא הרגיש כ"כ מסכן וכ"כ קטן בעולם. בגלל שהוא לא הצליח למצוא דרך לעשות משהו עם המידע שקיבל ולהשכיח את הדאגה מליבו.היא מילאה את ליבו. את נפשו ואת כל מחשבותיו. הוא לא היה מסוגל לישון. לא לאכול. ומיום ליום הוא ניראה יותר ויותר מעורר רחמים.

-

זהו.. אוהבת כ"כ!