החלטנו לשחק את המשחק החרוש- אמת או חובה, התיישבנו במעגל והתחלנו לסובב את בקבוק הקולה הריק של תומר. גורן התיישב מול תומר, גיא התיישב מולי ושיר שכניראה כעסה על משהו, החליטה לא לשחק וישבה בצד ובלסה פיצה וקולה.
סובבנו את הבקבוק ויצא שתומר שואל וגורן הנשאל. היה אפשר להרגיש את המתיחות בינהם.
תומר:"אמת או חובה?" הוא הביט אליו "רק אל תיהיה נקבה כמו תמיד" פניו נהיו מרושעות.
גורן:"אממ.. נגיד ש.. חובה.." הוא ידע שהוא לא ירחם עליו. מאז ומתמיד הוא לא חיבב אותו וזה היה הדדי.
תומר:"וואל וואל.. בוא נראה" הוא עצר לחשוב ופניו ניראו אנשיות לרגע פתאום התמטח חיוך צבוע ומרושע על פניו. "אני יודע!" הוא התאמץ להרחיב את חיוכו שהיה כבר מתוח על כל פניו. "אתה צריך.."הוא עצר. "אתה צריך לדפוק צרפתית ל..אמ..קורל.."
כולם השתתקו.דממה. וניראה שאף אחד לא מעיז להפר אותה. דקה נדמתה כנצח.
גורן ניראה המום מכולם. וניראה כיאילו הוא לא איתנו. אלא במקום אחר. הוא הסתכל לכל מקום וכשהגיע לתומר הוא הסתכל עליו במבט מוזר.
גיא:"אני חושב שכדאי שנפסיק ושנשנה משחק או משהו כזה" הוא הסתכל על גורן ואז הצביע עליו כבדרך אגב.
תומר:"נוו מה?! תפסיקו להיות נקבות!"
גיא:"זה פשוט דפוק" הוא נעמד.
תומר:"מה נעמדת כמו איזה מתרומם?! שב, ככה זה המשחק וזאת החובה שלו."
גיא התיישב חסר אונים. הוא הסתכל מה גורן עומד לעשות וניראה שכל כולו מרוכז בזה. ומדי פעם שלח אליי מבט. גורן התבלבל. ולא היה ברור מה הוא מחליט לעשות. הוא התקרב אליי בהיסוס. הסתכל על גיא בפחד מסוים ואז מבטו עבר אל תומר רק בסוף הוא הסתכל עליי ובלע את רוקו. הרגשתי את הנשימות שלו. ואז בבת אחת הוא התכופף ונישק אותי. זה היה איטי והרגשתי איך המבט הצורב של גיא מונח עליי. החלטתי שזה הספיק. גורן הבין וזז במהירות מדהימה אחורה. והתיישב חזרה. לא הצלחתי להבין ממנו מה הוא חושב. אבל הוא ניראה קצת אבוד. וגיא ניראה כיאילו עוד שניה הוא הולך לרצוח מישהו (והיה נידמה שהקורבן הוא גורן).
לא היה לי מושג מה אני אמורה לחשוב באותו רגע.
-
הפלאפון של עמוס(אבא של קורל) צילצל בלי הפסקה, הוא היה באמצע קריאת מסמך חשוב ורק ממש בצילצול האחרון שם לב אליו. הוא ענה מהר והתרגז שמהקו השני נישמעה דממה. הוא כמעט ניתק עד שלבסוף שמע קול עמוק של גבר.
עמוס:"כן.. אהא.. יום שני יהיה בסדר כבר לבוא?.. בסדר.. אני מבין שכבר הספקת להכיר אותה.. מצוין, אני יביא אותה איתי.. שלום שלום." במשך השיחה היה אפשר להרגיש את המתח באוויר ואחריה הוא התקשה להתרכז שוב במסמך.
-
הוא החליט לבלות קצת את יום שישי, יום אחד בלי דיכאון. הוא התקשר לבר. הם דיברו שעה, ריכלו וצחקו ורק בסוף הוא ניזכר למה הוא התקשר אליה. הם קבעו להיפגש במרכז. הוא ניסה להדחיק את קרן ולהפסיק לחשוב עליה. במקום זה הוא עשה הכל כדי שיהיה לבר כיף איתו. שהם יבלו ביחד. זה מה שהוא היה עושה אחרי פרידות קשות. פשוט מוצא לו חברה אחרת. היא כבר תתפוס את המקום של הקודמת. הם אכלו גלידה, והסתובבו בחנויות. בכל חנות בר עשתה לו תצוגת אופנה. והוא, ידע בדיוק מה לעשות בכל פעם. בר ניראתה מרוצה. ויואב ניראה עוד יותר.
-
הוא חזר בלילה מאוחר מהבאולינג, זה הדבר היחיד שהוא שנא בגיא, שהיה חברו הטוב ביותר. הוא כ"כ שנא את הדרמתיות שלו. ואת הסצנות שהוא כל פעם עושה שהוא לא מרוצה ממשהו.בדיוק כמו שהוא עשה היום. הוא אף פעם לא מבין שיש עוד אנשים מסביבו. ולכולם יש צרות. חשב תומר ושיחרר אנחה. הוא ניזכר בצרות שלו. הוא ידע שזה לא הצרות הכי קשות שיש בעולם. גם לא הכי עצובות. אבל הם בכל זאת צרות לא פחות כואבות. הוא הדליק את המחשב והמוזיקה התחילה להתנגן.
שיר.. שיר עצוב בלב. התנגן בכאב. זה היה לו כ"כ קשה. כי השיר כ"כ הזכיר אותה. את שיר שלו. את שיר שלפחות הייתה שלו. הוא כבר לא יכל לדעת אם זה נשאר ככה. אבל הרגיש שמשהו השתנה. וההרגשה שלו אף פעם לא טעתה. הוא קרא אותה בעיניים, בהתנהגות. הוא הכיר אותה כ"כ טוב. משהו שעכשיו לא עזר לו. רק הכאיב לו יותר. כי כבר אז הוא ידע עוד בלי מילים. שביניהם זה נגמר.
-
דניאל, עיניים גדולות וחיוך רחב תמיד מרוח על פניה. היא חברותית. ומצליחה להוריד את כולם על הריצפה מהבדיחות שלה ומהדיבור שלה. היא השכנה הכי טובה שיכולה להיות. ואיתה תמיד יש מה לעשות. גם אם זה להתקע במחשב כל היום. וגם אם זה לשחק בקלפים ורוב הזמן לרמות. אבל יש לה בעיה אחת. בעיה קטנה שבגללה הרבה אנשים נותרים לה טינה. פעם גם אני.
-
בר, ילדה כהת עור. עיניים ירוקות. ושיער גלי. כל זה השתלב יפה ביחד. והיא ידעה את זה. חברה טובה של שיר. כך גם נהייתה אויבת נפש של קורל. בלי להכיר אותה בכלל. בגלל כל זה. ובעיקר בגלל הביטחון העצמי המופרז שלה נהייתה מקובלת. היא הכירה את כל השכבה וידעה הכל על כולם. היא בחיים לא התאהבה והיא עד היום מחכה לאחד.משהו שלא מתאים לאחת כמוה.
-
גורן, ילד רזה וגבוה.שיער קצוץ ועיניים ירוקות מושלמות.הוא טוב באופן מדהים בכל סוגי הספורט האפשריים וקצת חסר ביטחון. למרות זאת או אולי דווקא בגלל זה. הוא דואג להיות תמיד מוקף בחברים. הוא עלה לפני שנתיים מארה"ב ומאז הוא סוג של תעלומה. הוא לעולם לא מזכיר את תקופת חיו שם.
-
דלת הבית נטרקה. אבא חזר. החלטתי להתעלם והמשכתי בעינייני. למרות זאת חיכיתי למשהו. לא היה לי ברור למה אני מחכה. אבל התחלתי לכעוס שהוא לא קרה.
עמוס(אבא שלי):"קורל.. את יכולה לעלות שניה לפה..?!"
הייתי מעוצבנת ופשוט לא עניתי.
עמוס:"קורל?! את שומעת אותי?! זה באמת חשוב"הוא צעק
אני:"מה?" צעקתי חזרה
עמוס:"בואיי, קראתי לך!"
אני:"טובבב.." גררתי את רגליי באופן מופגן במעלה המדרגות. כשהגעתי לבסוף למעלה משתדלת לעשות את הפרצוף המסכן שלי ככל יכולתי. ראיתי שהוא יושב ופניו רציניות בצורה מפחידה. "מה קרההה?" שאלתי בבהלה. שוכחת לגמרי את העמדת הפנים שכ"כ השתדלתי עליה לפני שניות.
עמוס:"בגלל זה בדיוק קראתי לך! בואי שבי."
התקדמתי במהירות לכיסא. ומחשבות רבות מתרוצצות להם אי שם.
עמוס:"קורל, זה בקשר לאמא שלך." הוא הפסיק והסתכל עליי.הרמתי את מבטי אליו ולראשונה ראיתי בפניו משהו אחר, משהו שעוד לא ראיתי בפניו אף פעם.
אני:"תמשיךךךך.. איפה אמא?!?!?"
עמוס:"את צריכה להבין שזה קשה גם לי!" תווי פניו התמלאו כעס ובלי לומר עוד מילה נוספת. הוא קם, ויצא מהחדר בצעדים כושלים.
-
יום שבת היה היום האהוב על קרן. והיא נהנתה לחטט במגירות תוך כדי שיכנועה אמה שהיא עושה "סדר" בחדר. היא נהנתה למצוא חפצים ישנים. ואהבה לעלות זיכרונות. היא עוד צחקה מהציור הקודם שמצאה שציירה שהייתה ילדה קטנה. אבל כשמצאה קופסא מעוטרת מחו"ל היא הפסיקה לצחוק. ומבטה היה קפוא בנקודה אחת. לאחר דקות אידות היא התאפסה והציצה שוב בקופסא הקטנה.
היא ידעה בדיוק מאיפה היא. פתאום נימאס לה מכל זה. היא נישכבה על המיטה הסתכלה על התיקרה. והקופסא הקטנה עדיין בידיה. בשקט בשקט בלי שום קול דמעות זלגו להם במורד לחייה. עד אז היא עוד לא הקדישה שום מחשבה על יואב. אם היא שלמה אם מה שהיא עשתה. הקופסא הזאת הייתה לפני שהם ניפרדו ממש אוצר בשבילה. היא קיבלה אותה מיואב אחרי שחזר מחו"ל פעם אחת. ובפנים היו כמה שוקולדים בצורת לב. אומנם השוקולדים ניגמרו במהרה. אבל הקופסא המשיכה להזכיר לה כ"כ את יואב. והיא שמרה אותה. וכשניפרדו היא קברה אותה עמוק במגירה. בלי להרגיש היא מצאה את עצמה ניזכרת בו ובכל האמת הכואבת שקשורה אליו.
-
וואי זה פרק ארוךך.. לקח לי שנה לכתוב אותו.. הלוואי שהיה שווה.
תשקיעו בתגובות..:]]]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
