הי.. מה קורה?
אצלי?! מצויין!!! אני לא יודעת למה, אבל אני מאושרת בזמן האחרון D=
יותר מידי.. למרות העובדה שאני יודעת שאני לא אראה את *** בחופש הגדול: חודשיים ושבוע..
אני פשוט מאושרת =] וזה כייף D=
נתחיל?!
יש לי בלוג סיפורים חדש. מוזמנים (הוקראים שלי אוהבים את הבלוג..):
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=558994
תשובות לשאלון השבועי:
מה את חושבת על אנשים שמתחתנים? מזל טוב =] שיהיו זוג מוצלח D= האם את אוהבת ללכת לחתונות? לא האם את רואה את עצמך מתחתנת יום אחד? כן!!! אם כן, באיזה גיל את רואה את עצמך מתחתנת? בערך בגיל 25.. מה תלבשי ליום החתונה שלך? ומה ילבש בחיר לבך? אני אלבש שמלה לבנה מן הסתם.. וכל השטויות האלה של הכלות.. ובחיר ליבי, אהובי, משהו יפה =] כמוהו P= כמה אנשים יבואו? המון! כל אלה שאני והוא מכירים P= היכן תיערך החתונה? באולם ענקי D= איזה אוכל יהיה? נורמלי איזה מוזיקה ינגנו? טראנסים, זוגות, כ-ל השירים השמחים האלה! אירוע אינטימי וצנוע, או המוני ורועש? המוני ורועש D= חתונה מסורתית וקלאסית, או אירוע מתחכם ומקורי (נגיד להתחתן תוך צניחה חופשית / צלילה עם דולפינים / סגידה לשטן)? חתונה מסורתית וקלאסית. אבל אחרי החתונה ללכת לאיזה צניחה חופשית ביחד.. משהו כזה וכמובן גם ירח דבש P= האם זו תהיה החתונה שתמיד חלמת עליה, או החתונה שהמשפחה לוחצת שתהיה? בטח שהחתונה שתמיד חלמתי עליה P=
שיר יפה:
http://www.slack-time.com/music-videos/Dance-Music/David-Guetta/Tomorrow-Can-Wait.shtml
אני כאן,
בלעדייך,
יושבת,
וחושבת עלייך,
ועל תחושותייך..
נושמת
וחושבת,
נרדמת
וחולמת,
על מבטך שנשקף בזיכרוני,
במבטי,
בדמי,
ובגופי.
מתעוררת ונזכרת.
מחשבותי בתוך צוללת.
רוצה ומקווה
שיום אחד תתבע
הצוללת היקרה
בלב כבר לא נותרה.
אך, בכל זאת
בטוחה ומרגישה
והצוללת הקטנה,
ניצלה.
אמיתי.. אני כתבתי P:
תאריך: 20.3.08
התאהבתי.. ב: 16.3.08..
את היום.. הרגע.. הזה אני אזכור תמיד
אהבה.. דבר קשה, מסובך.. אבל..
נעים..
עם ריגושים..
תאריך:21.3.08
הוא חייך עלי..
למרות כל ה"ריבים שלנו"...
אני אוהבת אותו...
אני מקווה שזה הדדי...
שהוא מרגיש את הלב רוצה
לצאת החוצה ולומר לי\ו:
"אני אוהב\ת אותך"
בידיוק כמוני..
תאריך: 22.3.08
אני מתגעגעת עליו...
תאריך: 30.4.08
אתה יודע הרי שאני אוהבת אותך..
אני גם יודעת שאתה אוהב אותי
אז למה אתה מציק לי?!
למה אתה לא אומר מה שאתה מרגיש..
אני יודעת שאתה מרגיש משהו בלב..
אני לא בטוחה בהרבה דברים..
אבל בדבר הזה אני בטוחה..
אתה אוהב אותי..
ואני אוהבת אותך..
נועדנו להיות ביחד..
אבל אתה לא רוצה להודות בזה..
להגיד לי שלוש מילים:
'אני אוהב אותך'...
למה אתה לא אומר את זה?
למה?
אני לא יכולה לומר את זה..
אתה הבן..
זה ה'תפקיד' שלך..
אני אכתוב את זה..
למרות, שאני יודעת שאתה לא קורא פה:
'אני אוהבת אותך'..
ועכשיו תורך, להגיד את זה
תאריך:06.05.08
"ניגמלתי" ממך..
מהמבט היפה שלך..
מהחיוך שלך..שמסעיר אותי כל פעם מחדש..
ככה לפחות חשבתי...
עד היום..
ששוב חייכתי אלי..
הסתכלת עלי..
מביט לתוך עייני..
חודר לשם במבטך..
מנסה להבין משהו.. משהו שאני יודעת לגבי..
אבל לא לגבך..
אני רוצה שאני ואתה נהיה נשמה אחת..
אתה רק צריך לומר לי את זה..
אני אוהב אותך..
תאריך:20.05.08
והנא אתה שוב מתעלם ממני..
למה?!
שוב מתחיל עם בנות אחרות..
או שסתם מציק להם.
אבל בכל זאת, מביט בי, מחייך א-ל-י-!
תמיד.. בכל שיעור ושיעור
מחכה רק לחיוך שלך והנא הוא בא..
אבל אז..
אתה שם על מישהי אחרת..
אתה יודע שאני מקנאת
ואז אתה מביט בי
ואני מסתכלת לתוך עיינייך והולכת,
מרגישה את עיינייך נעוצות בגבי.
תאריך: 28.05.07
והנא אתה שוב מביט בי
אני מדברת עם חברה
ומרגישה את עיניך נעוצות בעייני, במבטי
לא רוצה אותך ככה..
אני רוצה אותך משהו יותר קרוב
לדבר, לשוחח
לגלות עליך יותר,
ולא בתור הילד המתנשא.
אני יודעת שיש לך בלב משהו טוב,
בגלל זה אני אוהבת אותך...
תאריך: 04.06.08
והנא הכל שוב התחיל,
לפחות עכשיו יש לי לא רק את התמונה שלך
אלא גם את הקול שלך,
היום כשלקחת את הפלאפון שלי...
הקלטתה משהו ולא מחקת D=
אבל בכל זאת,
הכל ממשיך.
בבריכה אני מרגישה אותך בוחן אותי,
רצה,
צוחקת ונהנת..
בזמן שאתה יושב שם...
יכולתי עכשיו לשבת לידך.. לחבק אותך
אבל אתה בוחר את דרכך...
אני עדיין אוהבת אותך.
תאריך: 07.06.08
רקדת,
התלהבת
והסתכלת.
הלכתי ובמבטי האחרון ראיתי אותך רוקד
ונהנה עם חברייך.
הבנתי שאתה לא אוהב אותי,
אני מרגישה את זה..
אני צריכה לשכוח אותך,
בכל כוחי!
תאריך: 12.06.08
לפני שצללת לבריכה,
ראיתי אותך,
מסתכל לכיווני,
למבטי.
כשדיברתי בפון ראיתי אותך,
מזווית העין שלי,
אני לא יודעת איך להסביר,
אבל בזמן האחרון אני מרגישה כאילו אני יודתע מה קורה לך,
בתוך ליבך,
רק ממבטך.
אני מקווה שכבר יגיע החופש הגדול,
כדי לנסות לשכוח אותך,
אני מצטערת,
מקווה שתסלח,
זה לא יכול להמשיך כך!
מה לעשות?
תעזרו לי בבקשה!!
(אני לא רוצה לשבת בשילוב ידיים... אני כבר עושה את זה פאקינג חודשיים..)
תחרות הסיפורים הקצרים =]
אז אני פותחת תחרות של הסיפורים הקצרים..
חוקים:
* הסיפור צריך להיות כתוב מ-20 שורות ומעלה
*יש לשלוח את הסיפור עד ה- 3.6 (כולל)
***(אם למישהו יש בעיות להגיש את הסיפור עד אותו הזמן שיכתוב לי בתגובות ואני יאפשר לו תוספת זמן)
*מקום מוגבל עד 15 סיפורים.
*אפשר לפרסם את התחרות בבלוגים שלכם.
*לכל מי שיש סיפור מוכן שישלח לי או באיימל\מסנג'ר: lolit20@walla.com
(אפשר גם לעלות את הסיפור לבלוג שלכם ולכתוב לי תגובה שיש לו סיפור)
המנצח (מקום ראשון) מקבל:
לינקלוק ב'קרדיט' עד 5 חתימות\מפרידים (לפי בחירתו.. ומיהיה כתוב עליהם) לבלוג שלו =]
מקום שני מקבל:
לינקלוק ב'קרדיט'+שלט לבלוגו (לפי בחירתו: צבעים, גודל ומה יהיה כתוב בו)
ומקום שלישי מקבל:
לינקלוק ב'קרדיט'
בגלל שיש רק 4 משתתפים..
אז כל פעם אני שמה סיפור אחד
ואני+הקוראים יבחרו איזה סיפור הכי מוצלח..
בהצלחה =]
המשתתפים:
1. S-T-N עם הסיפור: ג'וליה. בהצלחה =] (47 מתוך 50)
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=525743
2. זוהר עם הסיפור: הכל מעצב. בהצלחה =] (47 מתוך50)
3. מיני מאוס, עם הסיפור: ועכשיו אני יודעת-יתומה. בהצלחה =] (48 מתוך50)
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=547967
(פרשה)
4. נטלי, עם הסיפור.. אין שם. בהצלחה =]
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=509440
~~~
3. מיני מאוס, עם הסיפור: ועכשיו אני יודעת-יתומה.
היינו חברים טובים, הכי טובים בעולם, באמת שכן.
תמיד סיפרנו אחד לשני הכל ושיחקנו תמיד יחד בהפסקה ונהננו כל כך, אף פעם לא רבנו.
אבא שלו? היה כמו שלי, ואבא שלי? היה כמו שלו, לשנינו היו שני אבות הכי טובים בעולם!
הכי חזקים, הכי יפים, הכי אמיצים והכי חכמים מכל האבות.
היינו יוצאים יחד לטיולים משפחתיים כפולים, המשפחה שלי ושלו, אמא תמיד אמרה שבסוף נהיה באמת משפחה.
היא התכוונה אליי ואליו שנגדל ונתחתן, תמיד כשהיא הייתה אמורת את זה הוא היה מסמיק ואני מצחקקת והאבות היו צוחקים.
הגיעו ימי מלחמה קשים, והאבות שלנו? התגייסו, לא כי הם היו חייבם - כי הם רצו, הם התנדבו כשהם לא היו צריכים.
ו"הם לימדו אותנו לתת, לתת למשפחה, לתת לחברים, לתת למדינה". הם היו יחד באותה יחידה, נכנסו לשטח האויב פעמיים,
לראשונה יצאו בשלום, שמענו מהם והכל היה טוב, הייתה אופטימיות ושמחה.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
נשמעה דפיקה בדלת ואבא שלי נכנס , נכנס לבד. מיד רצנו,חיבוקים,נשיקות אמא מתקיפה בשאלות.
אבא ענה וחייך בשבילנו, אבל ראו שמשהו חסר ראו שהאור שהיה לו תמיד חסר. שהחצי השני שלו נעלם.
הוא סיפר לנו את הדבר הנורא, הוא מת, הוא לא כאן יותר, החצי השני שלו ושל המשפחה, אבא של החבר הכי טוב שלי.
מת, פשוט כך, מת, ללא כל רוח חיים, ללא נשמה, מה שנשאר אלו רק הזיכרונות והצילומים והסיפורים והתמונות.
ואבא ניסה לא לבכות באמת שכן, אמא הייתה המומה היא לא יכלה לדבר הדמעות יצאו לה מהעיניים, ואחי היו המומים, האבא השני שלהם נעלם, ולא יחזור לעולם לא, לעולם.
אני ידעתי, אני הבנתי, אני שתקתי, אני פחדתי מהרגע הזה, פחדתי מהמילה הזאת "מוות".
"למדתי המון דברים כמו בחיים שלי, אך לשתמש במילה הנורא הזאת "מוות" לא למדתי, ומעולם לא חשבתי שאצטרך ללמוד"
התקרבתי לאבא ופחדתי לגעת בו, שמתי את ידי על גבו ואת הבכי לא לא יכל לעצור, הוא היה חייב לשחרר הכל
ואמרתי לו "זה בסדר, אתה יכול לבכות, לא כל יום מאבדים את החצי השני שלנו".
זה היה אחד הימים הקשים, ואז הוא נכנס, החבר הכי טוב שלי המום - הוא עוד לא ידע רק אנחנו ידענו, אבא ניגב את הדמעות והסתכל, וחייך. חיוך של קשר, חיוך של מבוכה כי הוא לא רצה לפגוע.
למה הוא זה שצריך להגיד לבנו השני שאביו לא נמצא יותר? הוא ניסה לדבר אבל לא הצליח.
אמא שלו, האמא השניה שלי כמובן נכנסה לחדר ושאלה איפה הוא, איפה אהובה, איפה הדבר היקר לה מכל.
היא הסתכלה על כולנו בוכים והיא כבר הבינה, נפלה על הרצפה והחלה לבכות, והילדים? כן הם גם הבינו, הם החלו לבכות ולתהות, למה הוא? למה אדוניי לוקח את הטובים ביותר? הם נשברו ובאותו רגע ידעתי, אני יתומה,
אני יתומה מהאבא השני שלי. אף פעם אף אחד לא הבין את הקרבה בין שתי המשפחות האלו, הייתה כ"כ חזקה , כמו אחים.
כולם רעדו, ובכו ובכו, וכעסו וצעקו ושתקו גם, והתחבקו כדי לנסות לחפר על הכאב.
והייתה הלוויה, יפה ומדהימה, והכי מכובדת בעולם - המרגשת ביותר. המון אנשים באו לנחם, הרי מי לא אהב אותו?
תמיד נראה שאוהבים אותנו נורא מעט אנשים, אבל כשהולכים ועולים למשמיים אפשר לראות לכמה אנשים באמת היה אכפת.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
עברה כבר שנה, כן מי היה מאמין? שנה. הוא היה מוזמן לכל מיני טקסים, והוא לא היה כבר אותו דבר.
הוא כבר לא היה הילד השמח הזה שהכרתי, או כבר לא היה הוא, הוא היה תמיד עצוב וסירב לעבור הלאה.
פעם אחת זה התפוצץ, אמרתי לו שהוא חייב להמשיך הלאה שהוא לא יכול להיות ככה יותר והוא ? צעק עליי והחל לבכות.
"את לעולם לא תדעי מה זה לאבד אבא" ויצא, ולא דיברנו מאז.
אבא נסע למילואים, לא משהו רציני אבל אמא סירבה לתת לו ללכת, היא פחדה, היא ידעה שהיא לא תוכל להתמודד עם עוד אובדן.
נמחק לי החיוך, נעלמה שמחת החיים, לא ישנתי בלילות, לא אכלתי ולא דיברתי - שתקתי, עוד אותו לילה.
אבא היה אמור לחזור אבל הייתה לי תחושה נוראה, םחדתי מהמוות הזה, פחדתי שזה יחזור שוב, לא רציתי, רק לא זה.
ובמקום אבא נכנס בדלת קצין, מישהו עם חליפה שחורה עם עיניים עצובות, כנראה המפקד של אבא.
"איפה אבא?" שאלתי, ולרגע חשבתי שיש תקווה למרות התחושה הרעה, ולא, זה לא נכון.
הסבירו למה, וזה לא היה מתוכנן, וזאת הייתה נקמה על חיסול של בחיר או משהו כזה, לא רציתי לדעת בכנות.
האבא שלי? האבא שלי מת, ושוב אוט אובדן ובכי, ולא נשאר כלום חוץ מכמה תצלומים, וסיפורים וחצפים וזכרונות, המון זכרונות.
אבא? אם היית יכול לקרוא את זה, רציתי להגיד לך, שאנחנו עוד ניפגש - אולי לא עכשיו אבל ניפגש.
וברגע הזה הבנתי את משמעות המילה 'יתום' , "מילה בעלת כל כך הרבה משמעות ועוצמה " וברגע זה הצטערתי על הכל.
והייתה לוויה כן כמובן, ואבא קיבל אות גבורה מצה"ל, ואני נשבעתי שלעולם לא אתגייס לצה"ל לעולם בחיים !
ונהייתי יתומה באמת, בכנות ולא בחלום.
רובנו כבר התאוששנו, אמא שוב עובדת ויוצאת מהבית, עברנו לבית חדר, חלקנו אותו עם המשפחה השניה, עם החצי השני שלנו, שכבר לא כל כך שלם בלעדיהם, ויש לנו חדר מיוחד לזכרם, עם אלבומים ותמונות, ונאומים שכתבנו, ומכתבים רבים.
מוות, שנאתי את המילה הזאת, את המשמעות שלה עוד יותר.
ועוד מעט יש טקס לזכרם, אנחנו מחשיבים אותו לזכרם "יום הזיכרון לחללי מערוכת ישראל".
ואני אמורה לנאום בו, בטקס מיוחד בחיל אויר, לנאום בפני המון אנשם וזהו הנאום שלי, בערך אפשר לומר.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
וזהו סוף הנאום, בו אני אשאיר את השאלה "למה אדוניי לוקח את הטובים ביותר אליו?"
שתקתי ואיבדתי את שמחת החיים שלי והחיוך, ואני כבר לא אותה ילדה, ממש לא.
ויום אחד יבתי לי בחצר ליד והוא בא, החבר הכי טוב שלי בעולם לשעבר, בא ושאל "עכשיו את מבינה?"
הנהנתי בראשי הוחלתי לבכות, ולהתאבל עוד ועוד, והוא חיבק אותי כדי לחפר על האובדן.
אני והוא? יתומים, יתומים מהאנשים היקרים לנו ביותר.
ביקורת שלי:
המקסימום שלי זה 50 נק'.
~~~
בכללי: מהמם! אהבתי ( 5 מתוך 5).
השפה: ברורה ומובנת (5 מתוך 5).
~
שגיאות כתיב: יש ב-3 מקומות שטעית (3 מתוך 5)
האם מובן הכל: בהחלט. (5 מתוך 5)
סטיות לנושאים אחרים: אין (2 מתוך 2)
אורך: מצוין. אין דברים שאפשר למחוק או משהו. (8 מתוך 8)
~
התחלה: מצויינת! (5 מתוך 5)
סוף: מאוד יפה, עצוב, חבל עליהם.. (5 מתוך 5)
~
התוכן עצמו: מאוד מעניין! עם הרבה מסר.. לפחות, אני קיבלתי מסר (10 מתוך 10)
הערה: אמ.. בסוף, לדעתי, זה לא יפה מצידו של הילד שהוא שאל אותה "עכשיו את מבינה?"
כאילו את כתבת את זה, וזו זכותך המלאה, הסיפור שלך..
אני רק כותבת, שלא יפה מצידו.
ציון סופי: 48 מתוך 50. כל הכבוד D=
~~~
חשוב לי לציין:
כל סיפור אני אוהבת בדרך שלו!
סרטים שאני רוצה לראות(מה בבקו חוצה-אז ראיתי):
(לקוח מהבלוג:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=493544)
קומדיה:
SuperHero / סופרהירו.
american pie
Sex and the city
The holiday
הכלה של החבר שלי
50 הדייטים הראשונים
The Heartbreak kid
You Don't Mess With The Zohan
אימה:
Final Destination 3 / יעד סופי 3
Hide and seek / משחקים נסתרים
Silent Hill / סיילנט היל
Prom night / ליל הנשף.
הערפל
The Strangers
Sweeney Tod (רק בגלל שאדווה התלהבה מהסרט)
מתח:
The Invisible / הנעלם. (מדהים! חובה לראות!)
Blood and Chocolate / דם ושוקולד.
הבא / Next
Premonition
Live free or Dia hard
I am legend (אני האגדה)
אינדיאנה ג'ונס
דרמה:
Poseidon / הפוסידון.
טיטניק / Titanic
קינג קונג
משפחה/ילדים:
Raise Your Voise
Bratz / בראץ
תרימו ת'רגליים / Happy feet
מולאן / Mulan
Farce of the penquins
איירון מן / Iron man
נרניה 2
סיכום:
יש 33 סרטים.
ראיתי 20,
ונשארו לי 13. D=
משהו שכתבתי:
עוד שנה חלפה,
והגענו לאותו מוצא.
ללא נשיקות וחיבוקים
אלא, רק מבטים.
מבטים נידהמים
ונפעמים.
מבטים עם רגשות
ולפעמים אף סיוטים.
רוצה להיות קרוב לליבך,
שתהיה ליד אהובתך.
קישורים למגיבים:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=525652
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=547967
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=560859
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
בלוג עם חיים ואני ללא
