בלוג עם חיים ואני ללא

השואה

אצלי זה נושא רגיש.. אני לא יודעת למה..

אף אחד מהמשפחה שלי שהכרתי אישית לא מת..

חוץ מסבא וסבתא רבה רבה שלי..

שמנו נר לזיכרם..

אני גם אוהבת לקרוא על הנושא הזה..

המון..

ראיתי כבר יותר מ-30 סרטים וכל מיני דברים בטלוויזיה..

זה מעניין..

עצוב

חודר ללב

לפחות לשלי..

כולם צוחקים.. מכחישים..

לא רוצים לדבר על זה..

"אל תכניסי לי גם את זה לראש! יש לי מספיק בעיות"..

ואני רוצה לדבר על זה!

אני רוצה להרגיש.. ביום הזה..

להשתתף בזה..

ועכשיו לסיפור אחד שמישהו כתב..שמאוד נגע ללב שלי..

כל הסיפורים נגעו לליבי.. היה קשה לבחור:

ילדים רבים, כמעט עירומים, שהוריהם נפטרו והם יושבים ברחובות
עוטי סמרטוטים, גופיהם כחושים להחריד, ועצמותיהם נשקפות מבעד
לעורם הצהוב כעין הקלף. זהו השלב הראשון של מחלת הצפדינה. בשלב
הסופי של אותה מחלה איומה הגופות הקטנים נפוחים ומכוסים מורסות
מוגלתיות. אחדים מהם איבדו את אצבעות רגליהם. הם מתגוללים על
הארץ ונאנקים. שוב אין חזותם כבני אנוש. דומים הם יותר לקופים
מאשר לילדים. אין הם מבקשים עוד לחם, אלא את המוות לבדו.

אם אתם רוצים לקרוא עוד אז הנא:

http://www.education.gov.il/moe/hagut/spr_shoa.htm

השתתפו בצערם.. למענם..

למען, ששת המילונים

3>