יוממ...שישי...
אצל סאפיר
ממ אין יותר יצירתיות, אין לי השראה יותר. רק מקור בלתי נדלה לכאב חסר יופי או פואטיקה כלשהי.
(כן הייתי חיבת להכניס מילים מוזרות). לא עולות לי תמונות שדורשות הסבר או קטע כלשהו לראש יותר, אפילו את השירים המעפנים שלי,הקטעים הקצרים באנגלית שאני מחרבשת מידי פעם אני כבר לא מצליחה לכתוב. זה מעצבן. זה בגלל משהו שאמרו לי, זה נכנס לי לראש. זה עוצר אותי, חוסם אותי פסיכולוגית. כי זה לא סתם מישהו שזרק מילה.
- זה כואב -
באדי בטבריה, אני מתגעגעת וכמובן מבואסת...אבל עכשיו אני אצל סאפיר, היא אמורה להצליח להעלות לי את מצב הרוח...
אני מניחה שאני סומכת עליו, אבל כמובן שעדיין קיים פחד עצום שמשהו יקרה. אחרי כמה פעמים שהנחתי את כל אמוני בידיו והוא...ממ מקווה שיהיה בסדר מכאן והלאה. אני יודעת שיהיה בסדר, כי הוא אהובי המדהים....
עכשיו, בכמה דקות האלה, הבנתי כמה הבנאדם ההוא, משפיע עליי. על המחשבות שלי על הרגשות על הפחד על העצב על הכעס על התסכול. כאילו פאק! איך בנאדם יכול להכתיב חיים של מישהו אחר בעוד שהוא בקושי מעורב בהם? ממ הצלקת שמסוגלים להשאיר פצעים...עמוקה מידי...
בנימה חסרת רוח חיים...
לילה טוב
אופק אהוב שלי אני מתגעגעת, מצפה לראותך...
הדני אנשים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
