אני באמת לא יודעת מאיפה... מהצדק שאני כלכך רודפת אחריו ובעצם זה הצדק האישי שלי שאולי הוא אפילו לא שלי כי ככה חינכו אותי, אליו? או מזה שאני לא מאמינה כמה רחוק אפשר להגיע במעיכת כל שמץ של אנושיות?
אני בטחתי בך כל אלפית המילמטר שבי ושוב ושוב הרסת אותי, ועדיין. יש דברים שאני באמת פשוט לא מאמינה שככ זה. אני באמת בהלם טוטאלי וכלכך בא לברוח מכאן..
הבעיה היא שבא לי לברוח היישר לתוך הידיים שלך ובא לי לסטור לעצמי רק מעצם המחשבה על זה.
אין לי אותך יותר, ויותר חשוב לך אין אותי יותר.
אני לא מבינה איך הרגש האדיוטי הזה עוש ממשיך להבהב כמו אור עקשן בתוכי שלא מוכן להיכבות. והאור הזה שורף, מעלה עשן שחור הוא כבר ממזמן לא טוב. חבל שלא ניסיתי לכבות אותו בזמן. אבל זה לא משנה כי אני לא אפסיק לנות כי אתה רק קורע אותי עוד ועוד שאפילו אין טעם לשאול אם כל ההקדשות האלה הן בשבילי בכלל, כמה עוד מקומות כאלה אתה מסתיר ממני. כמה עוד דברים כאלה אתה מסתיר ממני. כמה שיחות כמה נפשות..
כמה עולמות אתה מסתיר ממני?
כואב לי ואני פצועה. הרסת את הנפש שלי, אני לא מאמינה כמה. הרסת אותי וחרא לי עם זה בא לי לשפשף את עצמי כנגד המדרכה עד שהדם יכסה אותי אני איחנק ממנו ולא תישאר אני.
אתה מבין שזו האחריות שלך? איך אתה יכול לחיות עם זה? עד כמה לא איכפת לך?? אתה פשוט דובר את ליבי.
ונחש מה?
אני אוהבת אותך
וצדק? אויש... עשו לי טובה. כאילו שהוא בכלל קיים.