הייתי חוצה עולמות כדי להציל אותך, ואני יודעת שאתה לא. כבר לא.
הייתי נותנת את גופי לך אך כבר...נתתי. את נשמתי לך אך כבר השתעבדתי. ומה נשאר?
שבריר שנייה.
ואני מאוד שבירה.
וכשהרוך פונה כלפי חוץ אך יצר הסלחנות לעולם לא ישתלט, אתה כאן. או שמא רק גופך הוא?
וכמו ילדה חצי עירומה בגשם רגל בפנים רגל בחוץ ואתה מחייך אך נסוג לאחור.
הצללה.
הבמה ריקה ופתאום רעש אדיר נשמע. קרעתי אותך. משעשע העניין שאדם קרוע קורע את קורעו.
מיללת כמו כלב חסר אונים מחכה שתתפוס אותי בידיך אך הייתי נושכת. כי כך הזאבים עושים.
ולא איכפת לי יותר מכלום אך יותר מכל איכפת לי מהכל. איכפת לי ממני אך לא איכפת לי. איכפת לי ממך ולא בא לי. או להפך?
להושיט יד והיא תימשך, נפילה. אפילה.
ואז האש כיבתה את המים. וההוא הפיל את ההוא. הה! ניצחון התבוסה. אויבים בנפש.
ואיך הגורל מתהפך על יוצרו! והוא הטיפש המושלם חושב הגורל כי לא מנצח. הוא בכלל איננו, לא חייל, לא אילוסיוניסט, לא האויב. אך יריבים תמיד יש לו וצוחק מי שצוחק אחרון צחוק הגורל. כמה אירוני.
כפי ששם נכתב בנבכי נפשך כמהה נפשי לכתוב אך זה הוא לא מקומה. באשר תלך חלק ממני יגרר איתך, יסחב, מדמם, קרוע. לא יפרד ממך בכל מחיר אך אתה תתעלם ממנו כי אפילו לא תרגיש אותו. וודו?
איש אינו צריך להבין אלא להנות מההיגיון הצרוף השוצף את המדבר באהבתי אליך.
נהרות לא ישטפוהה, כי כבתה אהבתנו ממזמן.
ועתה מה נשאר?
ילדה עירומה עד העצם ורטובה כביום היוולדה. עיניה מישירות מבט אל עיניך המתות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
