משם ולכאן
ובתנודות שביני לבין תת-המודע שלי,
ברגע עדין של שיכחה,
מאבדת את עצמי
בתוך השפיות שנותרה בי.
הלילה מתגלגל פעם נוספת
אל תוך השממה שבה צעדתי
כשעוד הלכתי בעיקבותיך.
אל תוך אותה ההרגשה,
סלילים-סלילים היו דרכינו מתפצלות
ונפגשות בשנית שוב ושוב.
מה שהותיר בפינו את טעמו המר,
של הגורל שלא הפגיש בינינו.
הדרך ארוכה בהרבה, והלילה אפל ודומם,
עצי אורן גבוהיי צמרת סוככים מעלינו,
עוד מכשול אחד מאחורי החומה.
סיכנתי את כל הנאיביות שבי בעבורך,
המחיר היה כבד מידי, המכשולים היו רבים מידי.
אט אט, אפילו אחיזתך המתוקה לא השכיחה
את הגלולה המרה שבתוכי,
ואת הצער הכבד, שנשאתי
ביגון שבתוך
האושר העילאי שבאהבתינו הדועכת.
וכמה יפה היה מבטינו, כשהיה חוזר ונפגש,
ומשתקף בדממה שיצרנו בתוך ההמולה,
בתוך הצער שנגלה מתוך השמחה שחלקנו,
ולא בחדרי חדרים.
אלא בין חומותינו הגבוהות והאפורות,
ועצי האורן המאיימים, אדירי היער,גבוהיי הצמרת,
וכשהיינו מהלכים מכאן ולשםבתנודות בין תת-המודע שלנו,
לבין עצמנו,
כשכבר היינו שוכחים לרגע,
ומאבדים את השפיות שנותרה בנו
שבימים אחרים יותר, הייתה לי כבית,
כקירות גבוהיים ואפורים,
כאלה שהדגישו את ההבדל בין המציאות,
ובין מה שנתת לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
