"חלום אהבה כל כך מופלג הוא בצורותיו, שאין כמותו מפליא בקסם דמיונו המשובב"-וויליאם שייקספיר

הזמן מתארך אט אט משניה לדקה ומדקה לשעה, בכל פעם שאני מוצאת את עצמי מביטה בחוסר רצון על התקרה הלבנה-אפרפרה-מלוכלכת שלי, ועוד כשאני אתך.

הנה אתה נושק לצווארי, מקרב את שפתיך, נוגע, מחזיק בי, בדיוק כמו שאני רוצה, בדיוק כמו שאני אוהבת.
בתוך ראשי נהדפת פנימה מחשבה מזוהמת. אני צורחת, צוורחת בראש שלי, כשאני אתך את השם שלו.
אילו הייתי מעט יותר צרת עין אני מאמינה שהייתה המחשבה נשטפת החוצה בביזיון, לעיתים אני מפחדת שמה אני אחשוב חזק כל כך עד כדי שתוכל לקרוא את מחשבותיי, או לשמוע.
אתה קם לאחוז בי, אני מסתובבת, מותירה לך חלל ריק וקר כדי שתחזיק לבנתיים, בזמן שהמחשבות שלי נודדות אליו כשאנחנו יחד.

עבר מעט זמן, חשבתי שהתגעגעתי אליך, הזמן שיטה בשנינו, טוב לפחות בי. התגעגעתי למגעו הקר, שלך כל כך חם וילדותי ויחד עם המחשבות עליו ברגעינו, אני חושבת על כמה אני מצטערת, מצטערת על איך שאני גוררת אותך מטה.

אתה נוגע בי, נושק, נושך, משחק, מלטף, מקרב. לאט לאט ובעדינות. הנה אנחנו מתקרבים אל ההנחתה האחרונה, לא מסוגלת יותר, נאבקת, משתנקת, נאחזת.
אתה מרגיש כמו מאהב אמתי, חושב שאני מתכווצת מעליך, אך אני מתכווצת תחת המחשבה.
מנסה לעצור, דומעת מעט, נושכת את השפה התחתונה שבקצב הזה הופכת פתע מאדמומית לכחולה.
אני לא מסוגלת יותר, גומעת בצער את החוזק שנשאר בי
ונאנחת
מתייפחת כמעט
גבריאל!

נופלת על הקצה הקר של המיטה, הסדין כולה מופשל מטה, אתה מביט בי, מוכה שדים, מפוחד, מזועזע.
"גבריאל?"

עוד בנשימה עצבנית אני מביטה בך, בשקט לא מוסיפה עוד מילה חוץ מאותה האנחה הצווחנית של רגע ליפני.
אתה מכה באגרופך על כן המיטה, לוקח את הדברים שלך, יוצא מהדלת ונועל אחריך את יגוני בתוך הבית.
כשאני עוד מוטלת עירומה ושברירית,
אני,
אני וגבריאל שלי.