.

זהו, זה קרה.

כלכך מצחיק לחשוב שבתחילת השבוע הזה הייתי בטוחה שאהיה בסדר כשזה יקרה, שזה לא ישנה לי, שעזבתי את זה כבר. מה אני אגיד לכם? מסתבר שטעיתי. כאב לי. כאב לי מאוד אפילו..ואני כלכך רציתי שזה יהיה ההפך היום.

אני לא מפסיקה לחשוב על זה..העיניים שלי מתמלאות בדמעות ואני פשוט לא מצליחה להבין! אני לא מצליחה להבין למה לא אני? מה רע בי? מה אין לי שיש לה? אני שואלת ברצינות כי אני באמת לא מצליחה להבין.

אני פאקינג שבוע שלם התכחשתי למצב שלי בלי להיות מודעת לזה אפילו. נכון, ידעתי מראש מה הולך לקרות (למרות שעדיין נשארה בי תקווה מסויימת), אבל לא רציתי שזה יקרה..והנה, זה קרה, וכאב לי הרבה יותר ממה שחשבתי.

אני יודעת שהכל לטובה, אבל אני לא מצליחה להתגבר על תחושות האכזבה והכאב שמציפות אותי עכשיו.

אני לא מצליחה להתגבר על הדמעות האלו שממהרות לזלוג מעיניי- למרות שהן לא אמורות להיות.

בשורה התחתונה- אין לי מה לעשות..זה המצב ואני צריכה להשלים איתו...אבל זה כלכך קשה לי..

אני רוצה להיות עכשיו בבית שלי (אני אצל אבא), במיטה שלי, עם שמיכת הפוך והכריות הענקיות שלי, עם דובון קטן שנמצא איתי כבר מאז היותי בת שבועיים (וכן, אולי זה ילדותי מצידי..אבל לפעמים כשכואב זה באמת עושה לי טוב באיזשהו מקום..), אני רוצה להתכרבל בשמיכה, לחבק אותה חזק ולפול לשינה ארוכה..ארוכה מאוד אפילו. 

אני רוצה חיבוק של אמא.