אני ממש מצטערת שלא היה דיי הרבה זמן פרק.
פשוט לא ידעתי על מה לכתוב, וגם הייתי בזמן קצת מתוסבך וזה.
אז פיצתי בפרק ארוך וככה יהיו גם הפרקים הבאים.
אוהבת 3 >
פרק 51-
מה אלה? אני שואלת את עצמי,
דמעות של אושר? דמעות של עצב?
למה אני בכלל פה? למה עברתי לגרמניה? למה אני עם טום? איך זה שהחלום שלי פתאום התגשם? איך זה שתמיד הכל הלך לי רע ומאז גרמניה אני רק מצליחה?
איך?
כל כך הרבה שאלות שאלתי את עצמי,
שאלות שאפילו לא העזתי לחשוב עליהן,
ירדתי מאחורי הקלעים לחדר שלהם, לשבת קצת, קצת לבד, לחשוב על כל הדברים המטומטמים כביכול שקפצו לי למוח פתאום.
לחשוב מה אני רוצה להיות, לא רק בעתיד, להיות עכשיו.
אני יודעת שטום זה הבנאדם שאני רוצה לבלות איתו את כל החיים שלי,
אבל השאלה אם זה ימשיך, אם זה ימשיך עד אינסוף.
הריי שום דבר לא נשאר לעד.
בתוך השקט של החדר התערבבתי , התבלגנו לי כל הדברים שכבר ידעתי,
ופתאום בתוך כל השקט הזה, שהתמלא בצרחות הבנים נכנסו.
כנראה שהסתיימה ההופעה, אבל מה השעה?
כשירדתי מהבמה זה היה בסוף השיר החמישי, מה כבר עברו 6-7 שירים?
כנראה ישבתי המון בחדר וחשבתי ואפילו לא שמתי לב לזמן שזז..
"מה קרה יפה שלי?" ניגש אליי טום,
"כלום" אמרתי וניגבתי את הדמעה היחידה שעוד נשארה על הלחי,
"אז למה בכית?" הוא שאל,
"אממ.. סתם נזכרתי במשהו ," אמרתי,
"בטוח?" שאל,
"כן. אל תדאג" אמרתי וחייכתי,
"טוב.." הוא חייך אליי וחיבק אותי חזק.
זה היה היום האחרון שלי פה , בישראל.
לא ידעתי אם אני ימשיך איתם לסיבוב הופעות..
אני לא יודעת, אולי כדאי לי לחזור לגרמניה, אבל .. אבל מה עם טום ? אני כל כך יתגעגע.
המחשבות עלו בראשי, לקחתי עוד שאחטה מהסיגריה, מהסיגריה שגנבתי מטום.
אפעם לא עישנתי באמת, רק מידי פעם כשהייתי באמת עצובה, הייתי לוקחת שאחטה אחת.
אפשר להגיד שכל החיים שלי עד עכשיו עישנתי אולי סיגריה אחת.
ישבתי במרפסת עם הרגליים על הכיסא ומכווצת.
הסתכלתי על השקיעה, למזלי לא היה אף אחד בחדר.
האייפוד שהיה מונח לידי היה כבוי אז הדלקתי אותו והכנסתי את האוזניות ושמעתי שירים.
"קצת גרין דיי זה טוב" אמרתי לעצמי וחייכתי.
לקחתי עוד שאחטה מהסיגריה ונרגעתי, עצמתי את עיניי וקרני שמש אחרונות האירו את פניי.
פתאום טום נכנס לחדר. אפילו לא שמתי לב, הייתי שקועה בשיר ובשקיעה.
הוא הגיע מאחוריי כי הדלת של המרפסת הייתה פתוחה והוריד את אחת מהאוזניות.
"מה את עושה?" הוא שאל,
"אמממ" אמרתי ומהרתי לכבות את הסיגריה הקטנה שנשארה.
"ממתי את מעשנת?" הוא שאל קצת עצבני,
"אני לא" אמרתי,
"אז מה עשית עכשיו? שיחקת בלגו?" הוא אמר,
"חחח" צחקקתי לעצמי,
"לא אני רציני" הוא אמר,
"כלום באמת , לא לקחתי כמה שאחטות כבר הרבה מאוד זמן והיה בא לי עכשיו אז לקחתי לך אחת" אמרתי,
"מה קורה איתך נעמה?" הוא שאל,
"כלום .." היתממתי,
"אני רואה שעובר עלייך משהו" הוא אמר בנימה דואגת.
"לא עובר עליי כלום באמת" שיקרתי וחייכתי,
"אז למה את פתאום מעשנת, נעלמת, בוכה?" הוא שאל,
"טוב אין לי מה להגיד לך . אתה צודק עובר עליי קצת משהו" אמרתי
"מה קרה?" הוא שאל והתיישב לידי,
"אמ. לא יודעת, נזכרתי בהרבה דברים שקרו בזמן האחרון ובכיתי בגלל שנזכרתי בילד שלא סיפרתי לך עליו ." אמרתי,
"מה קרה איתו?" הוא שאל,
"אני אהבתי אותו כל כך, הוא היה הבנאדם הכי חשוב לי, והוא פגע בי כל כך הרבה.." אמרתי,
"וקרה איתו עוד משו?" הוא שאל בשקט,
"ניסיתי להתאבד בגללו" אמרתי והורדתי את הראש,
"את מה? אני, אמ. אפחד לא שווה שאת תהיה ככה בגללו, אפילו לא אני!" הוא אמר וקם במהירות מהכיסא,
"לאן אתה הולך?" שאלתי,
"לאף מקום" הוא אמר,
"בסדר.." אמרתי בשקט,
לאחר איזה חצי שעה שלא דיברנו ואפילו לא החלפנו מבטים הרגשתי דיי רע שסיפרתי לו בכלל על יונתן.
לא ידעתי שהוא יקח את זה כל כך רחוק.
"מה קרה?" שאלתי,
"כלום " הוא ענה והמשיך לצפות בטלויזיה,
הלכתי וכיביתי אותה.
"היי מה את עושה?" הוא אמר,
"למה אתה מגיב ככה אפשר לדעת?" אמרתי,
"אני לא מגיב ככה" הוא אמר,
"אז למה אתה מתרחק בגלל שסיפרתי לך עליו" שאלתי,
"כי התעצבנתי!" הוא אמר,
"אתה מעוצבן? אני זאת שעברה את זה!" אמרתי,
"כן אבל לחשוב שמישהו יכול לגרום לך להרגיש ככה , רציתי למצוא אותו ולהרוג אותו.." הוא אמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
