בס"ד
פרק ה'
אלה שמה לב שמשהו אצלה לא בסדר.
היא פתחה את היומן ונתקפה חרדה.
היא ראתה שהוא מאחר.
רק כשהיא קיבלה את התוצאות היא החליטה לספר ליותם.
"את בטוחה?"
"כן" והחלה לבכות.
יותם חיבק אותה ואמר לה "ששששש.... אל תבכי. יהיה בסדר אני מבטיח לך, אני איתך!"
"אני מפחדת יותם"
"אל תדאגי, אנחנו נעבור את זה ביחד, ואני יהיה לידך בכל החלטה שתחליטי."
הם שמרו אותה, אחרי שהיא נולדה כל החששות התפוגגו.
היא היתה מדהימה.
יותם היה בטוח שמעכשיו הכול חלק וטוב, עד שהבחין באלה.
וגילה שאצלה המצב לא כזה.
הוא הבחין בכך שכל פעם שהיא מסתכלת על התינוקת העצב שלה גדל.
הוא פחד שהיא מתחרטת.
והיה חייב לשאול אותה.
"אלה? מה קרה?, הכול בסדר? את צריכה משהוא?"
היא הסתכלה לו בעיניים והתחילה לבכות.
ואז אמרה :" היא דומה לו, ממש דומה לו."
" ויקרא שמה בישראל אחינעם בת אלה גוטמן....."
בדרך חזרה הביתה הוא נהג, ואלה החליטה להודות לו.
"תודה אהובי"
"על מה יפה שלי?"
"שעזרת לי, שמצאת לי פיתרון. עכשיו אני מרגישה שיש לו זכר. שיש לו המשכיות, לעולם אף אחד לא יוכל לשכוח אותו. תודה נסיך שלי"
הוא הדביק לה נשיקה חפוזה והמשיך להסתכל על הכביש.
ואז אמר: "בשבילך ההיתי מוריד את כל הכוכבים. אני אוהב אותך. באמת אוהב אותך"
ושניהם שילבו יד ביד.
לפתע, לא יודעת למה..אבל התחלתי לבכות.
ברגע של רפלקס אבא ואמא הסתובבו אלי, שניהם..
סבא וסבתא הגיעו מיד לזירת התאונה.
אותי מצאו מחוץ רכב, פצועה קל.
ומה שנשאר היום זה רק צלקת, מעל העין בדיוק כמו שלו.
צלקת שתזכיר לי אותו, צלקת שתזכיר לי אותם.
סבא וסבתא קיבלו שקית עם מה שהיה אפשר להוציא מהרכב.
בין כל הדברים היו טבעות הנישואין של ההורים שלי.
סבא לקח שרשרת זהב והשחיל את הטבעות עליה.
סבתא ענדה לי את השרשרת- מאז היא תלויה לי על הצוואר.
בתקווה שהיא תישאר שם לעולמים...
לעולם אני לא אשכח אותם.
לא את אבא, לא את אמא.
וגם לא את נעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: