מי שמכיר אותי יודע- דון- חצי אישה חצי ילדה, קופצנית במיוחד ותמיד מחייכת...

אז נכון, אני אולי קופצנית ומחייכת אבל לפעמים גם לי עצוב, לפעמים גם לי קשה, אבל אני בן-אדם כזה שלא רואים עליו את העצבות כי אני בן-אדם שמח מטבעו.

וכשלמישהו עצוב מה קורה??? בדרך-כלל באים אליי בתקווה שאני (דון המצחיקה והקופצנית עם החיוך הגדול) תעזור לפתור את הבעיות או לפחות תצליח להעלות חיוך על הפנים העצובות...

ואני שמחה שזה התפקיד שלי ושאנשים רואים אותי ככה, אני ממש לא מתלוננת...אני רק תוהה לפעמים, כשלי עצוב למי אני אמורה לבוא???

ועכשיו אני יודעת! זה תמיד היה לידי ולא הרגשתי...תמיד היה שם בשבילי ואפילו לא שמתי לב שזה עוזר וזה הדבר הי טוב שהכי קל להתחבר אליו ולהוציא רגשות, הוא תמיד שם בשבילי אני לא צריכה לחכות או לבקש, זה שם בכל מקום תמיד מסתובב איתי...זה הריקוד.

ובלי שאני שמה לב, אני רוקדת ופתאום הכל נעלם וכבר לא כואב לי יותר...כאילו בלון גדול או בועה ענקית באו ועטפו אותי, מגן עליי מהעולם החיצוני נותן לי את החיבוק שאני צריכה וזה הדבר היחיד שמחזיר אהבה.

זה כאילו הכל מתערבב הזיעה והקושי הופכים לשמחה ששוטפת את הלב, מצילה אותי מהעולם החיצוני, מהעולם האמיתי.

כי ככה זה ברגע שאני רוקדת כאילו הכל פתאום משתנה פתאום אין כולם יש אני...

ואולי אני נשמעת טיפשה ולא הגיונית, אבל הריקוד הפך להיות מאויב מושבע לחבר הכי טוב, הכי אוהב, הדבר הכי יפה בעולם ובכלל חלק גדול וחשוב מאוד בחיים שלי...אז אתם יכולים לחשוב שאני טיפשה, סתומה ולא יודעת מה! בזמן שכל האנשים עזבו אותי לבד והיו לא אנושיים הריקוד נשאר הכי אנושי הוא היחיד שנשאר שם בשבילי והוא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים...

 - רק אל תתייאשי אף פעם! תבטיחי לי???