החיים האמתיים שלי בעולם הפיקטיבי שלי

אוקי...שוב פעם פוסט דיכאוני...אבל הפעם...זה משהו שלא מרפה...

לפני חודש בערך ניפגשנו,התנשקנו,קרו דברים...הוא הבטיח שכשהוא חוזר אנחנו יוצאים לסרט או משהו כזה.

הוא נישבע והבטיח שבכל 3 השנים שלו בצבא הוא לא יהיה עם אף אחת...נישבע והבטיח הבטיח ונישבע פעם אחר פעם...נרגעתי.

הייתי בטוחה שבעיקבות אותו יום אני והוא הולכים לחזור...באמת האמנתי שהוא אוהב אותי...היה לי שבוע נהדר..

ואז...יניב נהרג....נתתי לו זמן לא הזקתי ולא דיברתי איתו כלל...הוא חשב שבאתי להלוויה כדי לדבר איתו,אני באתי להלוויה כי יניב היה חשוב לי,הוא לא ידע על הפגישה שלנו בכלל..

ביום שישי האחרון...הלכתי לשברולט,באמת חשבתי שאחרי תקופת השקט שנתתי לו...נחזור...רציתי לשמור את עצמי לו..באמת הייתה מסיבה מדהימה...נהנתי מכל רגע,הרגשתי שסוף סוף החיים שלי חוזרים למסלול..חזרתי הביתה בסביבות 5 כולי צוחקת ונהנת משטויות שידידים שלי עושים..ערן נישאר בשברולט...גם אביב....ואור הלך הביתה כבר...(הידידים הכי טובים שלי).

קיבלתי טלפון...

"את יושבת?"

"מה"

"שבי רגע"

"דברי כבר!!!מה קרה??"

"לאיתן...לאיתן יש חברה...."

שתיקה..

"מה...מה אמרת?"

"ראיתי אותם מתנשקים..."

"אני...אני באה הביתה ביי"

באותו הרגע הרגשתי כמו גוש אבן שלא יכול לזוז,פשוט הייתי קפואה..

לקחתי מדנה טלפון התקשרתי אליו..

"איתן יש לי שאלה אחת ותענה לי.."

"מי זאת?"

"ים!"

"אה...מה את רוצה?"

"יש לך חברה?"

"מה?מה זה משנה?"

"תענה ליייי,יש לך חברה??"

"לא עינייך" ניתוק!

דנה אני צריכה עוד שיחה...לערן..

"ערן..איפה אתה...?"

"ים מה קרה??את בסדר?"

"אני...איפה אתה??"

"אני בשברולט...איפה את?"

"לייד פארק פרס.."

"אני בא!"

התחלתי להתקדם לשברולט...עדיין לא בוכה...מנסה לעכל..

ואז במכה אחת התמוטטתי והתחלתי לבכות ונפלתי על הריצפה...

התחלתי לזמזם לעצמי כל מיני שאלות..."למה?איך הוא יכול לעשות את זה?הוא הבטיח..אבל התנשקנו.." כל כך הרבה שאלות רצו לי במוח...

התחלתי להקיא...לא היה לי אוויר...

ערן ואביב רצו אליי.."מה קרה???"

"לאיתן יש חברה!!"

"מה...?אבל..."

"אני יודעת!!!!!אלוהים למההה יאוווו"

הם החליפו מבטים בניהם...אביב הלך הצידה להתקשר לאיתן...ערן נישאר איתי...ניסה לדבר איתי...אבל המילים היחידות שיצאו לי מהפה..היו..אבל למה...?איך הוא יכול...?

כניראה שאיתן לא ענה לאביב לטלפון אז אביב לקח לי את הטלפוןוהתקשר לחבר שלו...אין תשובה..

"טוב את לא יכולה להשאר פה...בואי נתקדם..."

"אני לא יכולה...אני לא רוצההה!אני לא רוצה להיות לבד אני לא רוצה!!" אני לא זוכרת מתי הרגשתי את ההרגשה הזאת בכל חיי...הרגשה שמשהו ננעץ לי בלב...משהו כל כך כואב...מאוכזב...לא מבין..

קמתי והתקדמתי איתם..."תקשרו לאור!!!"

"אור ישן כבר בטח ים מאמי.."

"תקשרו אלייוווו"

אין תשובה.....

יום למחרת ליל סדר..

הייתי ניראת כאילו מישהו הרביץ לי מרוב שהעיניים היו נפוחות...דיברתי עם אור..הסברתי לו..

הלכתי לליל סדר...לבשתי שימלה שחורה...נעלי עקב שחורות...ניראתי טוב..ניסיתי להרגיש טוב דרך הבגדים..

בליל סדר לא הפסיקו להחמיא לי..הרגשתי כמו זומבי בכל פעם שמישהו דיבר איתי...אור לא הלך לליל סדר,נישאר בבית וחיכה לי

באמצע הסדר הלכתי...הלכתי לאור...ערן התקשר ורצה לבוא ליראות אותי.קראתי לו אל אור.

לבסוף הלכנו אני ואור לדבר,הוא רצה להבין הכל...התחלתי למרר לו בבכי

הוא התקשר לאיתן...דיבר איתו..לא הבנתי כלום מהשיחה הזאת,רק הבנתי שהוא מאשים אותי בהכל.

ביקשתי ללכת..

קיבלתי תמונות של החברה שלו...שלחו לי...יש לי קשרים..היא ניראת כמו צלופח מת..

הרגשתי כל כך טוב כשראיתי אותה...היא ממש מכוערת,ממש שמנה...ואלוהים כמה שהיא לא מגיע לי לציפורן של הזרת ברגל..

הסתכלתי על עצמי...הבנתי שהוא עושה את הטעות הכי גדולה בחיים שלו...ללכת עם חביתוש...

יום למחרת-יום ראשון.

דיברתי עם חברות שלה,הן אמרו שאני ניראת הרבה יותר טוב ממנה אפילו.

שמחתי.

ירדתי למטה...עשיתי סיבוב...ואז...ראיתי אותו עם כל החברים שלו...הוא כל כך לא היה דומה לעצמו,זה היה כאילו אדם אחר שולט בו..כאילו החברים שלו שולטים לו ברגשות.הייתי המומה...אמרתי לכולם שלום יפה למרות שהם לא הפסיקו לרדת עליי...הם התנהגו איי כאילו אני משוגעת.זה היה כל כך כואב..ואז הלכתי...וקיבלתי טלפון מעמית..."איפה את?" "גן סיפור" "אני בא ,חכי לי בחניה".

הלכתי לכיוון החניה והבנתי שגם הם הולכים לשם...איתן וחבריו....לא יכלתי ליראות אותו כל כך נישלט ע"י חברים שלו,זה הרי ברור שהם שונאים אותי ואפילו חמור סיני הם יסדרו לו אם זה מה שירחיק אותו ממני...והוא?הוא נישלט על ידם.

ניסיתי לדבר איתו...הוא התנהג לא יפה...הלכתי וחיכיתי לעמית בחניה...לא יכולה בכלל לפתוח את העיניים מרוב שכאב לי..

חזרתי הביתה,דיברתי עם חבר של איתן שהיה שם,עוז.

הוא אמר לי שאיתן לא רוצה חברה הוא לא רוצה אף אחת בעצם.אבל הם מנסים לשכנע אותו להיות איתה כי הם אוהבים אותה...הייתי המומה...איזה אדם נישלט ע"י חברים שלו?אה כן,איתן..

בסדר,מה אפשר לעשות,שיהנה לו עם הצלופח מת שלו,עם השרקית הזאת,עם החבית הזאת יאוווווווווו היא מזעזעת..

לפחות אם היא היתה כוסית..מילא...אבל לאאא...אחח..זה כל כך פוגע במוניטין שלי..

מתברר שהחברים שלו התארגנו לרדת עליי...אמרו שאני מתלבשת עם כל הציצי בחוץ...וואלה?מעניין...בדיוק החברים האלה...התחילו איתי..אחח איזה הפלא ופלא..מה הם משחקים לי אותה עכשיו..??אבל אין בעיה..אני זונה...ככה הם אומרים שאני ניראת..זה מה שהם גורמים לאיתן להאמין..אין בעיה..עין תחת עין...

לא נורא,אם הוא נותן לאנשים לשלוט לו בחיים,שיהנה.אני רק מקווה שיום אחד הוא יבין...שהיא לא תאהב אותו אפילוו לא רבע ממה שאני עדיין אוהבת.

כואב כל כך..

לפני שנתיים ו3 ימים...הכרתי אותך יניב...ידעת שאני אמורה לבוא,שמעת עליי,על אותה אחת שרוצה את חבר שלך..את איתן..

ברגע שהגעתי החיוך הזה שרודף אותי קיבל אותי בשמחה,כל כך יפה...אני ואיתן לא היינו מסוגלים לדבר אחד עם השניה,כל כך התביישנו..

אתה ראית את זה וקראת לאיתן לשבת לידי...אחר כך שמת את היד שלו על הכתף שלי...כשראית שאנחנו עדיין לא מתפקדים עלית על השולחן והתחלת לירקוד לנו...עם החיוך הזה..אלוהים החיוך הזההההההה...אחרי ששברת את הקרח ביני לבין איתן...ביקשת מאיתנו ללכת לגינה...והלכנו...כשאתה בעיקבותנו...אתה שכבת על המיגלשה ואני ואיתן ישבנו בתוך אחד המתקנים.

שמרנו על קשר,היינו מתכתבים המון במחשב,היה לך חוש הומור מקסים...בל"ג בעומר הצחקת אותי כמו שמעולם לא הצחיקו אותי...אותו יום בכיתי הרבה,אבל ברגע שהגעת הכל נישכח..

לפני שבועיים..ראיתי אותך בקניון...חיכיתי לך עד שתצא מריקושט..נישענתי על הקיר עם חיוך ורק חיכיתי שתיראה אותי...ברגע שראית אותי חייכת את החיוך הזה שוב...החיוך המדהים הזה...והבאת לי חיבוק ענקי...אמרת לי שהתגעגעת אליי נורא...שאלת אותי מה עם איתן...כשאמרתי לך שאנחנו כבר לא יחד...החיוך הזה שלך ירד..."את רצינית?"

         "כן"

        "וואי את לא רצינית איתי,אבל אתם תחזרו כמו תמיד"

        "חח,לא הפעם אני לא חושבת"

        "בטח שכן,אנחנו חייבים להיפגש כשאני חוזר אני רוצה לדבר איתך"

        "אוקי,איפה אתה בצבא?"

        "שריון"

        "אוי ואבוי,איזה נאחס"

        "מה פתאום אין לך מושג כמה אני מרוצה,האמת שיש לנו את היציאות הכי טובות בצה"ל"

        "באמת?היית בטוחה שתותחנים ושיריון זה חרא"

        "חח לא,שמעי עוד שבועיים אנחנו ניפגשים זה חובה"

        "נו ברור,חח סתם...לאן אתה הולך?"

        "קבעתי עם יאיר ואלה,רוצה לבוא (בציניות)"

         "אני אחכה לעוד שבועיים"

         "בסדר עם מי את פה?"

         "עם בר,נידפק לה משהו בMP"

         "אה הבנתי,למה את כל שניה מיסתכלת למעלה?"

          "סתם אני מחכה,לך תדע אולי איתן יעבור פה"

         "וואי את שרוטה...טוב אני עף,אני אתקשר אלייך כשאני אחזור וניפגש.."

        נתן לי חיבוק...נשיקה...ועלה במדרגות הנעות..

           "יניבבבבב!!"

           "מה קרה?"

           "חח אין לך את הטלפון שלי..."

           "את לא סומכת עליי?"

            "תמיד...."

שלח לי נשיקה מלמעלה...עם החיוך...ואני חזרתי לבר...

יניב שלי,אם רק הייתי יודעת שזו תיהיה השיחה האחרונה שלנו...לא הייתי נותת לך ללכת..

ברגע שבר אמרה לי שאתה בבית חולים,אמרתי לא נורא...הוא יצא מזה,זה יניב...

אבל אחר כך...היא אמרה לי שהוא מת...

אותה שניה..לא יצאו לי המילים...השתחררתי כמה ימים לפני מבית חולים ואסרו עליי להיתרגש..

היא ניתקה את השיחה..

התחלתי לבכות...בלי להבין מה קרה התחלתי פשוט לבכות...אבל אחר כך חייכתי ואמרתי...זה יניב..זה לא יכול להיות..עובדים עליי..

הגעתי ללוויה...מעולם לא הייתי בלוויה...אסור לי...הלכתי בכל זאת....עם 39 מעלות חום...והקאות...כל הדרך בכיתי...התחלתי לעכל...כשהגענו חיפשתי אותך בין כל החברים...באמת האמנתי שזה לא יכול להיות...הכל היה בסדר,באמת האמנתי שאני אראה אותך...עד לרגע שהוציאו את הארון מהאוטו,הרגשתי כל כך חסרת אונים,הנשימה שלי נעצרה...הבנתי שבאמת....אין יותר יניב...יניב עם החיוך המדהים הזה....עם העיינים האלה..איך זה יכול להיות?

הרגשתי אבודה בתוך הבית קברות,ממש הרגשתי שאנימאבדת את עצמי,ברגע שקברו אותך...הרגשתי שאני מתעלפת...רצתי לשרותים וניסיתי לינשום...לא הצלחתי והרגשתי שעוד שניה אני מצטרפת אלייך...ישבתי כמה דקות על הרצפה בשרותים...מנסה להשיג אוויר..ופשוט לא מצליחה...התחלתי לבכות...אחר כך הלכתי לספסל וישבתי כולי רועדת...גבר כלשהו בא אליי בהליכה מהירה ואמר לי שהוא מפנה אותי לאמבולנס...הסברתי לו שאני בסדר ושיש לי בעיה עם הלב ושיש לי לחצים עליו תמיד...הוא ישב ליידי הרגיע אותי...וברגע שהלך לחובשת שהייתה במקום קמתי וחזרתי לבר...חיבקתי אותה...זה כל כך כואב...המחשבה הזאת..כל אותו זמן אמרתי לה שעוד שניה אני מתעלפת...רק רציתי להגיע לאיתן ולחבק אותו....אחרי שראיתי אותו בוכה נישברתי סופית.

אנשים התייחסו למקום הזה כמפגש מחזור...יובל הבן זונה הזה לא הפסיק לחייך ולדבר עם אנשים שם...הוא ראה אותי וחייך חיוך שטני ומרומז...התקרבתי אליו...הייתי צריכה להוציא על מישהו את התיסכולים שלי..אבל בסופו של דבר פניתי לכיוון של איתן והלכתי אליו...באתי לחבק אותו...והוא הזיז אותי והלך..התעלם ממני..

הרגשתי אבודה אבל לא היה אכפת לי...נירגעתי בכוח...ישר מההלוויה נסעתי לקופת חולים ומהקופת חולים לבית חולים...התמוטטתי במרפאה...לא יכלתי לינשום...בסופו של דבר חזרתי לעצמי והרופאים ביקשו שאחזור ביום למחרת...לא חזרתי..אני מחכה שיקרה לי משהו..לא רוצה לדעת מה הוא..

עומד לקרות לי משהו זה מה שבטוח,השאלה היא...מה?הרי כולם יודעים שיש לי בעיה כלשהי שקשה להיפטר ממנה,הרופאים מחכים לבדיקה מתאימה בגלל שהחומר של הבדיקה המתאימה אני אלרגית אליו ואני יכולה למות ברגע שיזריקו לי אותו..

יניב,הלוואי והיינו מתחלפים...את היית פה ואני הייתי שם..

אתה אהבת את החיים האלה,אני לא...לך מגיע לחיות אתה אוהב את זה,לי אין מה לחפש פה יותר..

דבר אחד אני מבטיחה לך,ברגע שאני אגלה מי עשה לך את זה...מי הבן זונה שירה בך,אני אגרום לו ליסבול...כל החיים הוא יסבול....אני מבטיחה לך!!!

מאז שאתה לא כאן אני מתעסקת עם עיניין המוות המון...על אנשים שמתו מוות קליני והחיו אותם והם מספרים מה הולך בצד השני...

רק את הטובים לוקחים,וזה אמיתי...תשים לב שכל אותם נאצים וכל אותם אנשים רעים אחרים כמו רוצחים וכאלה...מתו בגילאים מאוחרים מאוד...ואילו...אנשים מוצלחים......רק את הטובים לוקחים...את זה אני מבטיחה לך...אני כל כך מתגעגעת אלייך יניב...היום התחלתי לבכות,התחלתי לצרוח "למה אלוהים למה" אחרי שראיתי תמונה שלך בעיתון.לא ידעתי שאני אתגעגע אלייך ככה...אני אוהבת אותך כל כך...בסופו של דבר ניפגש,ואתה תיהיה זה שאני אראה ראשון..ואחבק ראשון....

יניב פוזאריק...ת.נ.צ.ב.ה

  יהיה זיכרו ברוך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!אני אוהבת אותך כל כך יניב...!

יניב היה חייל,עתה הוא חלל.