החיים האמתיים שלי בעולם הפיקטיבי שלי

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל..

באמת שזה היה יום קשה...

געגועים וכאב של אנשים קרובים לאנשים שנהרגו בצבא..

ליאור זיו.. (1983-2003)

אח של ידיד קרוב שלי..עליו לא כתבתי מעולם.הגיע הזמן לפרוק.

הצילום הפך לאהבה הגדולה שלו והוא נלחם להגיע ליחידת דובר צה"ל,שם כצלם צבאי הפך מנער מתבגר לגבר רציני, מלא אחריות ,סוחב על כתפיו הרחבות את תיק הצילום הגדול וגם את כל המשא הכבד של המראות אותם תיעד.
הוא ראה הכל דרך עדשת המצלמה ,מתכנן את הפריים,את האור,את המרחק והזווית אבל את הכל ראה גם דרך העיניים שלו שהפכו להיות כבדות ורציניות יותר.
ליאור אהב את הצילום ,אבל הכי רצה לצאת לשטח. השטח הנורא ההוא שממנו לא חזר.
ליאור נהרג בחוה"מ פסח 20.4.03 במהלך פעילות מבצעית לאיתור נשק ברפיח,הוא תיעד את פעולת גבעתי.
השאיר אחריו הורים- מימי ודוד, אחות-גילי ואח-דניאל.

בערב יום הזיכרון היה עליו סרט בערוץ 8...התחלתי ליראות ואז פשוט לא הייתי מסוגלת יותר..

כמה שזה כואב..

הרבה אנשים שקשורים אליי צבטו לי את הלב ביום הזה..

הגעתי לבית הספר שלי לטקס...נתתי את הכבוד לכל אותם אנשים שם.

מיד בתום הטקס הלכתי לקוגל לטקס שם,רציתי להיתאבל קצת גם על יניב.שרק לפני חודש ומשהו נהרג.

המורה שלי איימה עליי שאם אני אלך אני אעוף מבית הספר...

"ים אם את הולכת מבית הספר אנחנו מעיפים אותך.."

"זה לא מעניין אותי,את מבינה בכלל שאני הולכת לטקס של יניב??"

"זה לא מעניין אותי את לא תלכי."

"תעצרי אותי.."

"תזכרי שהזהרתי אותך.."

הידיד הכי טוב שלי התלווה אליי ועוד חברה.שם קבעתי עם עוד ידיד טוב שלי.

ישר כשניכנסתי לשם כבר שכחתי שיש אנשים אטומים בעולם ושם ניצבו להם החברים של איתן-צועקים עליי ויורדים עליי...התעלמתי...לקחתי את ידיד שלי-בן וישבתי איתו כמה דקות להרגע.

חזרתי לאור ומעיין...בסוף הטקס כבר לא יכלתי יותר....הבכי הרג אותי..חנק אותי..לא יכלתי יותר..

ואז...איתן הגיע..לישבור אותי עד הסוף..הלכתי משם..

כל הטקס החברה שלו לא הפסיקה להיסתכל עליי,לרדת עליי,לקלל..

ראיתי אותה מדברת עם חבר שלו...ואז חבר שלו הראה לה אותי...וישר היא צחקה ושניהם גיחחו-לא מתביישים ביום כזה..

השתדלתי להיתעלם כמה שיותר...החברה הזאת שלו לא הפסיקה פשוט לא הפסיקה,ושאלוהים יסלח לי...אבל היא נוראית...היא כל כך מכוערת...שמנה..

פשוט זוועה..באמת שלא ציפיתי...כשראיתי אותה ניחנקנתי..לא רציתי להאמין שהוא הולך עם יצורה כזאת..כל היום הזה הרג אותי,הזיכרונות של המתים,המבטים שלה...הירידות שלה,אחר כך ליראות אותו..

שמעתי שהיא הולכת לשיר,ציפיתי שהזמר שלה יציל אותה ויתן לה כמה נקוודת בונוס על הכיעור..ציפיתי,במאת שחיכיתי...אבל ברגע שהיא התחילה לשיר...

תיראו,אני לומדת פיתוח קול מקצועי,רק עכשיו הפסקתי אבל אבוי..

לשניה אחת היא לא הפסיקה לזייף,היו לה עליות וירידות דרמטיות!!! בסולמות..

בחיים שלי לא חשבתי שאפשר לשיר כל כך גרוע..

אז כניראה שאין בה שום דבר טוב אחרי הכל..זוועה..פשוט בושה..

בערב לא יצאתי...רק ב12 יצאתי...עם ידיד שלי אור...

למה אין לילה שאני הולכת לישון בלי לחשוב עלייך..?