אמא ואבא צורחים אחד על השני דרך הטלפון ואני מתכווצת. איזה עולם מנוכר, פעם הם עוד טרחו לצעוק אחד על השני פנים מול פנים.

"דפקת לי את החג", אמא צועקת. ואבא צועק. סוכות שמח. וקרן לוחשת לי שזה די טיפשי, כי מה יוצא להם מזה, הם גם ככה לא שומעים אחד את השני. "דפקת לי את החג". דפקתי לה את החג!!!

בערך ב-16:40 הם מפסיקים לצרוח אחד על השני ואני מורידה את האוזניות של האייפוד מהאוזניים (Scared of girls של פלסיבו, תודה ששאלת). "דפקתי לה את החג, אה?" אני שואלת את אבא. שונאת שהיא עושה את זה.

//

ואני באמת מנסה להיות נחמדה, ולא לבכות כשהיא אומרת שהיא קבעה לי תור לדיאטנית, ולא לבכות כשתמי אומרת לי שאדם לא באמת "היה בעניין" (אבל בעדינות-בעדינות-בעדינות, כדי שאני לא אשבר) , ולא לבכות כשאני מגלה שאני לא הכי רזה בשכבה שלי, ולא לבכות כשאני מגלה שאני לא הכי מוכשרת בשכבה שלי, ולא לבכות כשאני חולמת איך אני אומרת:

לרועי שהלוואי שהיה לך אכפת כמו שלי אכפת ממך

ללי שהלוואי שהיה לך אכפת כמו שלי אכפת ממך

לישי שהלוואי שהיה לך אכפת כמו שלי אכפת ממך

לשירה שהלוואי שהיה לך אכפת כמו שלי אכפת ממך

לקרן א' שהלוואי שהיה לך אכפת כמו שלי אכפת ממך

לקרן ב' שהלוואי שהיה לך אכפת כמו שלי אכפת ממך

...ולא לבכות כשאני נזכרת בחלומות (בסיוטים) איך רכנת מעליי (מהשרידים שפעם היו אני) ואמרת שהכל יהיה בסדר,

אבל תראה, חשבתי קצת על העניין ו

הכל לא בסדר