אתה הנפילה הכי מתוקה שלי.

אני לא אקח ללב, לא אותך, הרופאה הרוסייה אמרה שזה לא בריא. ואפילו יש לי עכשיו המון מלטונין חוקי לגמרי ודברים מתוקים כאלה שעוזרים להשכיח דברים ולשכך כאבים ולטשטש את הלילות, אז מי שם עליך זין בכלל. 2: נדמה לי שכל המילים האסורות שאי פעם רציתי להגיד ולא העזתי עומדות לי עכשיו על קצה הלשון, ואיך שבא לי לדבר ולכתוב ולדבר ולכתוב בלי סוף ושתקשיב, שפעם אחת תקשיב באמת בלי לספר לי על הצרות המחורבנות שלך, בחייך, לא רוצה להקשיב לך הפעם, אז יא-ראבק שלך, בוא נבכה קצת אחד על השנייה ונהיה עצובים קצת אחד על השנייה ונרדוף קצת אחד אחרי השנייה, גם ככה הכל מתפרק, גם ככה כלום לא משנה עכשיו. רק תקשיב ותשתוק ותחייך. תחייך, בסדר? בשבילי, טוב? אתה עצוב מדי

(אה, תזכירו לי לא להירדם בזמן הקרוב..)

//

בראשון לנובמבר אני ואלכס טרנר שותים קורונה ואוכלים עוגת-יום-הולדת בחצר, ומרכלים על תושבי הממלכה המאוחדת. "לילי אלן? בליימי, הבחורה נועלת סניקרס עם שמלות, חשבתי שאת יודעת שאני יותר איכותי מזה.." ינחר אז אלכס בבוז כשאשאל אותו מה הסיפור, "אבל אם כבר מדברים על בחורינות, לא הייתי מתנגד לעשות סיבוב על קייט מוס.."

כשאנחנו מסטולים מספיק בשביל להתחיל לשיר לי שירי-יום-הולדת (אמרתי לך לא לערבב ג'וינטים דרום-יורקשיירים עם כאלה מרכז-ישראליים, דארלינג, אתה הלא יודע שזה עושה לי כאבי ראש איומים) נלך לחדר מכוסה תמונות של קייט מוס משער הווג של נובמבר 2007 ונתנה אהבים (זה אלכס יגיד, לא אני; הוא תמיד היה בחור פואטי), ואלכס יחשוב על קייט בזמן שיזיין אותי.

בבוקר נהיה מבולבלים ואלכס יכתוב את Leave before the light come on ואני אהיה קצת-הרבה עצובה (אבל בצורה שיקית כזאת, כי הוא הרי אוהב אותן איכותיות)   ואגיד בתוגה, "אבל רציתי להיות ההיא שתכתוב עליה את No buses."

"בייבה," יגיד אז אלכס במבט מצועף, עם חצי-רגל בפנים וחצי-מזוודה בחוץ (חומה ומאובקת עם קשקושים של להקות אינדי שאף אחד מלבד אלכס לא מכיר, "כמו שיש לסולן ההוא של סוניק יות'"), "את יודעת שאני טיפוס פרקטי."

בדיוק כשחשבתי ששכחתי:

זה היום הכי קר בשנה וכששירה שואלת אותי מה איתנו (איתנו?) אני מרשה לעצמי להעביר נושא בקלילות לפטפוטים שטחיים על בגדי חורף. כשהיא יורדת עולה קבוצה של חיילים עם מדי חאקי (חיל האוויר? הלילות האלה מתחילים לטשטש לי את הזיכרון) ואחד מהם מתיישב מולי והעיניים שלו כל כך מזכירות את שלך שזה כואב (או שאולי אלו רק הלילות שמטשטשים אותי ככה, אתה יודע) ופתאום כל כך רציתי שתהיה שם ותחבק (כי לפעמים אני חושבת שאולי היית היחיד שהיה לו אכפת) ושNo buses יהיה ברקע וכלום לא יכאיב יותר, אפילו לא הלילות

(ובכלל, למה נתתי לך ללכת? איכשהו אני תמיד טועה, תמיד טועה)