למה אני כותבת על זה כל כך הרבה? כנראה שבכל זאת יש בי חלק שלא רוצה אותך כאן עכשיו, שמעדיף זכרונות על פני מגע. הלוואי שלא היית חוזר, הלוואי שלא הייתי חוזרת. והפחד הזה מלשכוח שמניע את הכל בחיים שלי כרגע- כבר לא מצלמת אלא כדי להקפיא רגעים ואנשים וזכרונות, כבר לא כותבת אלא כדי לתעד ולא לשכוח, כבר לא שומעת שירים שאהבתי פעם אלא כדי להיזכר. אביתר בנאי מדבר על אויבים גדולים, על הייאוש והבשר והגאווה ואני חושבת על האויב הכי גדול שטיפחתי, הפחד הזה משיכחה. והתיעוד הזה שממכר ומשקר. אני רוצה לשחרר את זה כבר ולהפסיק לחשוב עלייך מלטף לי את השיער. אני צריכה להפסיק לשאול את עצמי שאלות שאני לא יודעת מה התשובה אליהן. מה עושים עכשיו בכלל?