ימי הולדת הם סוג של יום כיפור, רק עם הרבה יותר ג'וינטים. חשבון הנפש הנורא הזה מתחיל לבעוט בקרביים עם בואו של "חודש יום ההולדת" ולא עוזב עד שאת מוצאת את עצמך בסצינת יום ההולדת מ"הקיץ של אביה". עד השנה טעיתי לחשוב שהבומים האלו בפנים הם סימנים להתרגשות. הופ-הופ, הטרללה גדלה בשנה וקלטה שהכאבים בבטן הם כאבים. נקודה.

אז איפה הייתי בשנה שעברה, עם מי חגגתי את יום הולדתי ה-15 (אני מאוד מפותחת לגילי) וכמה שקלתי, ומנגד – איפה אני עומדת היום, עם מי אני חוגגת (מרתון מיסטר דארסי) ואיך, לעזאזל, אני שוקלת אותו הדבר? מצחיק שאני נאלצת להתמודד עם חשבונות הנפש האלו דווקא בכתיבה עליו. הוא הרי מסמל את כל מה שאני כל כך רוצה להיות: פרפקציוניסט, מנומס להכאיב ויותר מכל – חכם. הקשר בינינו מתבסס בעיקר על העובדה המצערת שנאלצתי להשתחל לתוך הנעליים הענקיות שהוא הותיר אחריו. לפחות הוא ביקש להתלוות אליי למסעותיי בקפה.

[ההמראה עברה בשלום/תיגל נשיא]