בפרק הקודם:
"אני עם איתי עכשיו." אמרה הדר. הלב שלי קפא.
"מה?" הוצאתי את המילה היחידה שהצליחה לחמוד מבין גדוד הדמעות שישבו לי בגרון.
"לא סיפרתי לך שאנחנו חברים?" צחקקה הדר.
לא ידעתי מה להגיד. פשוט ניתקתי לה בפנים.
אני לא מאמינה שהיא עשתה לי את זה, היא אמורה להיות החברה הכי טובה שלי !!!!
אני פשוט לא מאמינה !!!!
פרק 5:
4 שיחות שלא נענו מהדר, 3 הודעות קוליות.
נכנסתי לתא הקולי בהיסוס, והקשבתי להודעות תוך כדי שדמעות זולגות מעיני.
הודעה 1:
"ניצן, אני מצטערת... אני לא התכוונתי להגיד לך את זה ככה... זה פשוט נפלט לי,
בבקשה תתקשרי אלי כשאת שומעת את ההודעה..."
הודעה 2:
"ניצן? הלו? את שם? שיט זה תא קולי..."
הודעה 3:
"אני יהיה היום בפיצה של ציון, בבקשה תבואי."
לא ידעתי אם ללכת או לא. מצד אחד, רציתי לשמוע הסבר. רציתי לדעת הכל.
ומצד שני, אני לא אוכל להסתכל לה בעיניים, עוד אחרי שניסיתי לשכנע אותה כל כך הרבה פעמים שאני לא אוהבת אותו, אז בעצם היא לא עשתה כלום, לא?
אחרי חצי שעה של התלבטויות אספתי את עצמי.
על החיים ועל המוות- אני רוצה הסבר.
פיצה של ציון, 16:00 אחה"צ:
"הגעת..." הסתכלה עלי הדר בהפתעה כשנכנסתי לפיצרייה. התיישבתי בלי לומר מילה.
"ניצן אני..." התחילה הדר להגיד אבל עצרתי אותה. "תחסכי ממני את כל ה'מצטערת' שלך, אני רק רוצה לשמוע איך זה קרה." אמרתי.
היא לא התווכחה והתחילה לספר.
"יום אחד הוא בא אליי אחרי בית ספר, הוא רצה לדבר עלייך." התחילה הדר לספר ושוב עצרתי אותה "מתי?"
"לפני שבוע בערך..." אמרה הדר והמשיכה "הוא התחיל להגיד שהוא עדיין אוהב אותך ואיך הוא יכול לחזור אלייך..." העיניים שלי התמלאו דמעות. "ואז פתאום הוא אמר לי שאני יפה. ניסיתי להגיד לו שלא יסטה מהנושא, אבל הוא התחיל לנשק אותי. ידעתי שזה רק בגללך, שהוא עדיין אוהב אותך והוא צריך תחליף... אבל בכל זאת... התמכרתי..." אמרה הדר וחייכה בעצב.
"הוא עדיין אוהב אותך, ואנחנו רק נפגשים לפעמים... ורק מתנשקים..." אמרה הדר.
"אה, וזה שאתם רק מתנשקים אמור לשפר את הרגשתי?" שאלתי אותה.
"לא יודעת, אבל ניצן. אם את רוצה אותו, מספיק עם המשחקים, בסוף הוא באמת יתאהב במישהי אחרת..." אמרה הדר.
"את אוהבת אותו?" שאלתי כאילו לא שמעתי מה שהיא אמרה.
היא חייכה אליי. "לא. אני לא יכולה לאהוב את מי שהחברה הכי טובה שלי אוהבת" אמרה הדר, מדגישה את ה'כותרת' חברה הכי טובה.
חיבקתי אותה. "אני מצטערת..." היא אמרה "את לא צריכה..." אמרתי והמשכנו להתחבק.
"פיצה?" שמענו את ציון איש הפיצה מאחורינו, ושלושתינו צחקנו.
היום האחרון לחופש.
"כמה הרווחת?" שאלה הדר בסקרנו בזמן שאני מוציאה את 'ארנק החופש' שלי מהמגירה בדרמטיות מוגזמת.
'ארנק החופש' זה משהו שאני והדר המצאנו. קנינו שני ארנקים זהים לשתינו. ואמרנו שבסוף החופש נראה מי הרוויחה יותר בבייביסיטר שעבדנו בחופש. "את לא תאמיני, אבל הרווחתי 967 ש"ח!" צעקתי בהתרגשות.
הדר ישבה עם פה פתוח. "תכף הזבובים יבנו לך שם בית" צחקתי וסגרתי לה את הפה.
"כמה את?" שאלתי אותה.
"רק 754" אמרה באכזבה, בלי להוציא את הארנק. "ספרתי בבית..." אמרה.
"לא נורא. אני יותר מוצלחת עם ילדים" צחקתי
"ואני יותר מוצלחת עם בנים" אמרה הדר ושתינו צחקנו.
למרות שבפנים נעלבתי.
"נו, אז מה עם איתי?" שאלה הדר
"חזרנו" אמרתי באושר.
"סוף סוף! שני האוהבים מאוחדים" צחקה הדר "מעניין מה אופיר יגיד על זה..." הרהרה לעצמה.
"מזתומרת? הוא ישמח בשבילי" אמרתי בתמימות.
"איזה חברה תמימה יש לי" אמרה הדר וכתגובה זרקתי עליה כרית.
"מזמן לא דיברנו" אמר אופיר כשנפגשנו במקרה באותו יום בפארק.
"נכון, אתה בטוח שלא שחכת מי אני?" צחקתי
"איך אפשר לשכוח" אמר אופיר בטון רציני, ומהר הסיט את כיוון השיחה.
"אז מה עשית בחופש?" שאל אופיר.
"איך אני אסכם את זה בכמה מילים...? 967,איתי,הדר" אמרתי ושנינו צחקנו.
"שזה אומר?" שאל אופיר
"אוקי, ה967 זה הכסף שהרווחתי מהילדים הקרציות בשכונה" צחקתי
"איתי, זה הקאמבק שלי" חייכתי במבוכה. יכולתי לראות שהוא קצת מוטרד
"והדר זה הפיוס של החופש." אמרתי בגאווה.
"אז את ואיתי חזרתם?" שאל אופיר באי נוחות.
"כן... אתה יודע שאהבתי אותו..." אמרתי, פתאום הרגשתי לא נעים.
"טוב... אני צריך ללכת... ביי" אמר אופיר ונעלם.
"אוקי..." אמרתי לעצמי והתיישבתי בסיפוק על הספסל.
"ניצן!" פתאום שמעתי את קולה של הדר, סובבתי את הראש, ולא האמנתי למה שראיתי...
______
הודעה : אני יודעת שעכשיו די דילגתי על כל כיתה ז'.
אבל בכיתה ח' וט' אני הולכת להתמקד ^^
3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
