בלוג סיפורים [:

בפרק הקודם :

מישהו חדש בחיי הרומנטים: אופיר (לא אופיר של הדר) ילד מופנם, לא מדבר עם בנות כמעט, אבל הוא נגע ללבי. משהו במסתוריות הזאת מושך אותי. הוא לא שיא המציאה (אני מתכוונת, ביופי...) אבל אני כל כך רוצה להכיר אותו. (ועוד קטע משעשע- שאיתי מת מקנאה. כי כולם רואים שנוצר בינינו משהו. אני מתכוונת ביני ובין אופיר.)

פרק 3 :

אפשר להגיד שלא נוצר בינינו קליק ביום הראשון של כיתה ז'.

זה גם באשמתי. לא ראיתי אף אחד חוץ מאיתי. כל הזמן הייתי עסוקה בו;

לגרום לו לקנא, להרע לו, סתם להסתכל עליו ממקומי האחרון בכיתה.

אחרי כמה שבועות זה נרגע. התחלתי לחושב בעיניים שמביטות לעברי מהקצה השני של הכיתה.

יום אחד אזרתי אומץ והסתכלתי עליו.

אופיר, הילד שכמעט לא מדבר עם בנות, ועסוק כל הזמן בלרדת על ילדים עם החברים שלו, הסתכל עלי.

כן, ממש עלי, על ניצן שלא נחשבת מלכת היופי, למרות שהיא יותר יפה ממה שהיא הייתה בכיתה ו'.

מאותו יום רציתי להכיר אותו, עקבתי אחריו בעיני בהפסקות, אי אפשר להגיד שממש התאהבתי בו.

אבל רציתי לדעת מה יש מאחורי פוזת ה"לא אכפת לי מכלום".

התחלנו להתקרב, זה היה ביום שהמורה החליטה שהושיב אותנו ביחד.

כמה צפוי, דווקא אותנו.

"זה יפה..." אמרתי כשראיתי את הציור שהוא צייר על המחברת.

"מה?" הוא שאל בלבלבול, ולא הסתכל לי בעיניים.

"אמרתי שהציור יפה. הלוואי שאני ידעתי לצייר ככה" חייכתי בביישנות.

"כל אחד יכול. פשוט צריך להשקיע, והרבה סבלנות" חייך אופיר, ובפעם הראשונה מתחילת השנה הסתכל לי בעיניים.

"אני לא חושבת, במיוחד בציור. אנשים נולדים עם הכישרון הזה." חייכתי וקירבתי אלי את המחברת כדי להסתכל מקרוב.

בהפסקה התקדמתי לעבר השולחן של הדר "את לא מבינה, נכון שסיפרתי לך על מה שקורה עם האופיר הזה, אז דיברנו היום, נראה לי שהוא ממש לא כמו שהוא נראה מבחוץ." אמרתי בהתרגשות.

"אהא..." אמרה הדר ביובש.

"מה יש לך?" שאלתי.

"כלום..." אמרה הדר "אני הולכת לשירותים" אמרה.

"אז אני יבוא איתך" החזקתי לה ביד אבל היא משכתה את ידה אליה, "זה בסדר אני כבר ילך עם נטע" אמרה ויצאה מהכיתה.

מאז שהיא הכירה את נטע ושובל, היא פחות מתייחסת אלי, יותר אדישה אלי, מה יש לה? האם זו התרחקות?

או שזה סתם נדמה לי? בכל מקרה, הלכתי לשבת ליד רוני, חברה חדשה מהכיתה.

המשך השבוע:

הדר ממשיכה להתרחק. ואני מתקרבת לרוני, דנה וטלי, נהיינו ממש צמודות, אני מספרת להן הכל והן לי.

אז עדיין אני מתעקשת לעמוד תחת הכותרת "חברה הכי טובה של הדר".

חופש גדול- סיום כיתה ז', עלייה לכיתה ח'.

השנה, אני והדר ממש התרחקנו. אני כל הזמן מנסה להתקרב אליה אבל היא אדישה אלי.

אני ואופיר נהיינו ידידים ממש טובים, אבל הבנו, לפחות אני הבנתי, שזה לא יכול להתפתח מעבר לזה.

אולי בגלל האהבה שלי לאיתי, או אולי כי אנחנו פשוט לא מתאימים. פשוט ככה.

יצאנו אתמול לחופש, והחלטתי שאני והדר חייבות לדבר. חייבות.

"הלו?" ענתה הדר לטלפון.

"היי" עניתי. זה הרגיש לי מוזר. אני זוכרת איך אז, שעות היינו מדברות בטלפון. וכשאני חושבת על זה?

כבר שבוע לא דיברנו בטלפון.

"היי..." ענתה הדר. כבר חששתי שהיא לא תזהה את קולי.

"אנחנו צריכות לדבר" אמרתי.

"טוב, אבל אני לא יכולה עכשיו..." אמרה הדר.

"למה?" שאלתי. אני ילדה סקרנית.

"אני עם איתי עכשיו." אמרה הדר. הלב שלי קפא.

"מה?" הוצאתי את המילה היחידה שהצליחה לחמוד מבין גדוד הדמעות שישבו לי בגרון.

"לא סיפרתי לך שאנחנו חברים?" צחקקה הדר.

לא ידעתי מה להגיד. פשוט ניתקתי לה בפנים.

אני לא מאמינה שהיא עשתה לי את זה, היא אמורה להיות החברה הכי טובה שלי !!!!

אני פשוט לא מאמינה !!!!

_______

פרק קצקצר אבל לעניין [;