כבר תקופה מאוד ארוכה שרציתי לכתוב על האנשים האלה..

החברים שלי, הם אנשים ממש נדירים

קשה מאוד למצוא בתרבות של ימינו אנשים כאלה..

הכרתי את החבורה ממש מזמן, בערך באזור גיל ה15-16 ..

מאז היו מלא שינויים הרבה דברים זזו והשתנו היו מלא ריבים והתחברויות והתנתקויות..

והתרחקות שלי מהם.. 

אבל מה שכן, תמיד כשחזרתי או כשחזרו אנשים כולם היו מתקבלים בידיים פתוחות..

כל האנשים מהפשוטים ועד המוזרים ביותר מתקבלים אצלנו בלי שפיטה

ואין אצלנו פוזה וזה מה שכיף כל כך..

אני חייבת לומר להם תודה ענקית..

מאז ומתמיד הייתי היותר קטנה, אז אני תמיד בפיגור קטן מאחוריהם, כשהם היו בצבא אני למדתי

כשהפ ישתחררו אני הייתי בהנדסאי, עכשיו הם כבר התחילו להתפתח כל אחד לכיוון מרתק ומעניין אחר

ואני עדיין בצבא..

אבל מה שכן כמה שזה לא נחמד.

זה מדהים כמה שהם נותנים לי את החשק להתפתח ולהמשיך ולשאוף לדברים טובים..

ההשפעה שלהם שלהם היא חיובית בלבד.. ונכון, שום דבר לא מושלם ולפעמים היה לי חשק להתרחק ולפעמים כעסתי

אבל בגדול, התמיכה שלהם היא גדולה ממה שחשבתי..

כשהייתי יוצאת איתם בסופשים לא משנה כמה באסה הייתה לי במהלך השבוע לא רציתי לשתף אותם ולהתחיל להיות עצובה כי היה לי כיף ורציתי לנצל את הרגע הזה..

ואז כשנישברתי, והייתי מתחילה להגיע עצובה.. במקום שהם יתבאסו עליי, הם רק דאגו לי ושאלו לשלומי..

אלה האנשים שהייתי רוצה לראות יותר בחברה העכשויית.. 

לא מעשנים(שזה מה שמתאים לי), לא שופטים, אוהבים ודואגים בלי סוף..

תמיד ישנה אוזן קשבת ותמיד מוכנים לעזור במה שצריך..

אני מאחלת לכל בנאדם של החברים האלה שיהיו ככה בשבילם כמו שהם בשבילי..

מי שמשאיר חיוך על השפתיים..

האנשים שמשאירים לך את החשק להמשיך ולהלחם ולהתפתח..

3>

חשוב לי יחס של אנשים, 

בקשר לכל דבר.. בבסיס, בעבודה או עם החברים

התקופה שאני עוברת והיא תקופה ארוכה

הייתה אחת התקופות הקשות ביותר שעברתי

וכל הזמן הזה אני חשבתי שזאת אני, שאני נידפקתי

שנשחקתי.. שאני לא יכולה להתמודד עם העומס

וזה הקטע שזה לא נכון, אני בנאדם חזק,

אני יכולה להתמודד עם העומס..

אני יכולה להיות סופר וומן כמו שתמיד הייתי

מספיקה מלא דברים תוך כדי התנאים הכי נוראיים..

אבל לא כשאני מרגישה בודדה

לא כשאני מרגישה שלא מבינים אותי ושופטים אותי

בשבועיים האחרונים יצא לי להיות בסיפוח בבסיס אחר

ואני חייבת לומר שכל כך נהניתי 

האנשים חמים, המפקדים טובים..

הם מבינים אותך והם קיבלו אותי כל כך טוב..

ופתאום סך הכל בשבועים, הרגשתי שרוב העצבים והלחץ ירד

פתאום יש שוב חשק לחייך

לא הרגשתי רע עם עצמי, התחלתי שוב לפרוח.

אז אמנם המעבר לא יתבצע אבל זה נתן לי נקודת מבט שונה לגמריי על הכל

דבר שני שיצא לי ללמוד, זה פשוט לא לצפות כלום

וזה חשוב לא לבלבל את זה עם תקווה..

אפשר ואף מומלץ לקוות שדברים יקרו, שדברים טובים יקרו, לאחל לעצמך שדברים יסתדרו

אבל לא לצפות לזה..

זה בא לי בכל הדוגמאות האפשריות מהקטנות לגדולות..

תמיד צריך לפעול למען עתיד טוב יותר, תמיד צריך לשאוף הלאה בתקווה שזה יצליח אבל בלי ציפיה לזה..

לזרום עם מה שהולך, ולדעת שלפחות ניסית ולא ישבת בצד ונתת לדברים לקרות כמו שהם..

...

ובנימה הרבה יותר נעימה מפעם קודמת נסיים את הפוסט,

ובפוסט הבא פוסט על החברים שלי

לא חשבתי שאני יכולה להגרר למצב כזה..

אני לא רוצה לדבר עם המשפחה יותר,

אני רוצה להתרחק מהם, הם מציקים לי, מעיקים עליי..

ואני פשוט צריכה חופש..

גם הצבא הזה נוראי, טעות היתה ללכת לסיפוח.. במיוחד כי אין סיכוי שישאירו אותי

ויצא לי לראות את הטוב הזה..

אנשים אוהבים ועבודה מעניינת.. כל מה שכל כך רציתי..

ובמקום זה העולם שלי קורס..

לא יודעת מה לעשות..

לא יודעת איך להתמודד עם זה יותר

אני מפלצת, מזעזעת, מגעילה

אני איבדתי את עצמי..

רק מחפשת לעצמי צרות

YOU MAKE ME WANNA DIE

נראה מה יגמר קודם התקופה הזאת או אני..