חשוב לי יחס של אנשים, 

בקשר לכל דבר.. בבסיס, בעבודה או עם החברים

התקופה שאני עוברת והיא תקופה ארוכה

הייתה אחת התקופות הקשות ביותר שעברתי

וכל הזמן הזה אני חשבתי שזאת אני, שאני נידפקתי

שנשחקתי.. שאני לא יכולה להתמודד עם העומס

וזה הקטע שזה לא נכון, אני בנאדם חזק,

אני יכולה להתמודד עם העומס..

אני יכולה להיות סופר וומן כמו שתמיד הייתי

מספיקה מלא דברים תוך כדי התנאים הכי נוראיים..

אבל לא כשאני מרגישה בודדה

לא כשאני מרגישה שלא מבינים אותי ושופטים אותי

בשבועיים האחרונים יצא לי להיות בסיפוח בבסיס אחר

ואני חייבת לומר שכל כך נהניתי 

האנשים חמים, המפקדים טובים..

הם מבינים אותך והם קיבלו אותי כל כך טוב..

ופתאום סך הכל בשבועים, הרגשתי שרוב העצבים והלחץ ירד

פתאום יש שוב חשק לחייך

לא הרגשתי רע עם עצמי, התחלתי שוב לפרוח.

אז אמנם המעבר לא יתבצע אבל זה נתן לי נקודת מבט שונה לגמריי על הכל

דבר שני שיצא לי ללמוד, זה פשוט לא לצפות כלום

וזה חשוב לא לבלבל את זה עם תקווה..

אפשר ואף מומלץ לקוות שדברים יקרו, שדברים טובים יקרו, לאחל לעצמך שדברים יסתדרו

אבל לא לצפות לזה..

זה בא לי בכל הדוגמאות האפשריות מהקטנות לגדולות..

תמיד צריך לפעול למען עתיד טוב יותר, תמיד צריך לשאוף הלאה בתקווה שזה יצליח אבל בלי ציפיה לזה..

לזרום עם מה שהולך, ולדעת שלפחות ניסית ולא ישבת בצד ונתת לדברים לקרות כמו שהם..

...

ובנימה הרבה יותר נעימה מפעם קודמת נסיים את הפוסט,

ובפוסט הבא פוסט על החברים שלי