I forgive myself for not fitting in, And blame the world for the lack of clarity

i cant breath

i'm suffocating

i cant move without stumbling poeple, things,  

אני לא מצליחה לנשום, אני נחנקת

זה משתלט עליי

אני רוצה להזיז את כולם והכל

מעליי. בכל מקום הם שם.

פשוט עופו!

אני לא יכולה להסתכל בלי לראות אנשים, בלי להתקל בדברים באנשים

ולכולם יש רצונות ודברים לעשות לתקן ולרמוס אותי עוד

ועוד ועוד וזה מוביל לאינסוף מטומטם שמסיים אותי

אין לי זמן אין מקום

אין כלום ככה.

אין לי כלום לעצמי.

זה הולך ונהיה ברור יותר מיום ליום כמה אני צריכה לצאת מהמקום הזה...

בשבילי. החופש שלי. אני. הכל.

 I just wanna be left alone.

 "I'd rather not deal with that right now
I'd rather be floating in space somewhere"

הם גאוניים פשוט. . .

אני רוצה ללמוד ואני רוצה להעז, אני רוצה לגעת לטעום למשש

את כל החבילה, אני רוצה להיות למודת ניסיון, אפילו אם הוא לא יהיה טוב..

אני לא מוכנה למשהו רציני.. רציני נורא.

אני רוצה להתנסות בעוד כ"כ הרבה דברים...

אני רוצה לבלוע את כל העולם.

כמו השירה שלי, אני רוצה להגיע להכי גבוה שרק אפשר..

לעננים, לשמיים, אני רוצה לצרוח לבכות ולצחוק הכי חזק שרק יכול להיות..

ונמאס לי לפחד. אני רוצה לעשות ולא לדבר כזה הרבה...

אני מפחדת.

שהזמן מתבזבז לי.. ושאני ממילא אחת שלא מסופקת מכלום.

אז מה, אף פעם לא יהיה לי באמת טוב לא משנה מה אשיג?

מעשית... צריך למצוא היגיון בכל הסיפור הזה

אני כבר לא כזו. אני לא נוקמת וכועסת וקשה ומלאה במיליון חסרונות

אני לא מסתכלת למטה ומפחדת מהכל..

אני מסתכלת למעלה. אני רואה פחדים מרחוק

לפעמים הם סוגרים עליי

אני נחנקת לכמה שניות

ואז אני מבינה שלא הכל גרוע

והוא איתי. אני לבד. אבל הוא איתי..

שומר עליי.. עד מתי? איפה הגבול?

איך עושים שלא אפחד?

איך עוצרים את כל העבר בעבר?

איך חוסמים את הדמעות?

הפחד מאי ידיעה הכי גדול

זה לדעת הכל

לדעת שזה שם ואין לך לאין לברוח

בתוך כל היופי הזה

אני זה הכי אמיתי שיש

אני תמיד איתי

לפעמים יותר לפעמים לפחות

התשובות תמיד שם

לא תמיד יש כוחות לחפור בהן

לא תמיד רוצה.

ואז אני לא זוכרת

ועושה הכל לא נכון.. כמו מקודם.

והכל חוזר אליי..

איפה אני?

עד שזה נעלם שוב.

וזה שחור או לבן.. וכלום. והכל.