I forgive myself for not fitting in, And blame the world for the lack of clarity

יש לי אופי ש מתמכר.. לכל דבר שעושה לי להרגיש טוב..

אני נאחזת חזק מדי ובסוף מאבדת הכל.

ואז נכנסת למין סחרור כזה ויורה בכולם..

ואני בטוחה שאני הכי חזקה והכי צודקת בעולם..

אחרי כמה חודשים אני קולטת כמה איבדתי וחוזרת עם הזנב בין הרגליים

מצפה לקבל איזו עצם מהצד השני..

אבל זה תמיד מאוחר מדי.

אין אמת אחת יש המון..

כמו שאין אמונה אחת יש המון..

ואני לא יודעת איך אני צריכה לחיות.. אבל אני יודעת איך אני לא רוצה לחיות.

עד שאני שוכחת מה רציתי ורוצה משהו אחר.

נכון שזה מזין לכמה רגעים אבל זה כ"כ ממכר.. שאין לי יכולת להפסיק את התהליך.

אני אוהבת עד שאני שונאת. אני מבריחה את כולם ובורחת מעצמי..

אבל יש תוקף להכל.. ואני צריכה לדעת שיש דברים שהם פג תוקף וצריך לזרוק מבלי להסתכל אחורה.

אני צריכה לדעת לזהות את הפחד באנשים

לפני שהם יתקפו.. והרי גם ההתקפה שלי היא מפחד.

והפחד הכי גדול שלי זה שהמירוץ הזה לא ייגמר לעולם.. ואני אאבד איפה שהוא באמצע. ואגמר.

***

אם היה לי עוד שבוע לחיות הייתי נוסעת לחו"ל לכל האיזורים שרציתי לבקר בהם

 ומבלה בכל המקומות שרציתי לעשות בהם דברים.

***

אם היה לי עוד שנה הייתי הולכת ללמוד משחק ושירה ומשחקת בהצגות ומחזות זמר.

***

אם היה לי עוד רגע אחד לחיות, הייתי בוחרת למות מתחת לאור הירח, שמתחבא לו בין העצים..

זה שכולם יודעים שהוא שם תמיד יהיה. תמיד יחזור למחרת בערב.. לא משנה מה.

בחושך של הלילה, בשקט של השלווה.. של האי שליטה.. בידיעה שלא משנה מה נעשה אנחנו חסרי שליטה ברגע הזה בדיוק

ואין מה לעשות.. רק להיות. בהווה, בלי לדאוג לעתיד ולחשוב על העבר.. רק היום. רק הרגע.

אם הייתי עושה את אחד הדברים האלו,

הייתי נהפכת להיות האדם שכיוונתי להיות בגיל שלי..

במקום רק לחלום על זה עכשיו כרגע.

אני נאחזת בכעס הזה, בטירוף הזה שמעוור אותי.. עד שהכאבי בטן חוזרים

משוכנעת שאני צודקת.. שוכחת להיות חכמה.

שוכחת שכולם פועלים מפחד, מפגיעות והעבר שלהם.. הכל דרך העיניים הקטנות שלהם.

שוכחת שגם אני בנאדם כמו כולם..וגם אני אנושית

אבל יש לי את התובנה של להיות אחרי כל זה, מעבר לזה..

מעבר לקטנוניות ולשמירת טינה, מעבר לנקמות והמריבות, מעבר לתחרויות ונצחונות...

אני רק נכשלת בחלק של העשייה.

אני רוצה להשתחרר מכל זה.. לממש את הפוטנציאל ברעיון שקראתי.. אני רוצה להיות מעל כולם ולהרגיש בדיוק כמו כולם.

להרגיש טוב. להיות בשקט עם עצמי והעולם..

וזה עובד כשאני במצברוח טוב.. אבל הכל עובד לכולם כשהם במצברוח טוב.

איך מנצחים את רגע החולשה, העצבים, הכעס, איך שמים את האגו רגע בצד ומתמקדים בדברים החשובים באמת?

אני לא רוצה לעבוד על זה.. אני רוצה להיות שם.

אני רוצה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות..

אני לא רוצה להגיע לגיל 30 ולהשאר ילדה עם חלומות...

הגיע הזמן לשינוי.