30 is my scary age.
זה מפחיד אותי. כאילו החיים שלי עוברים בfwd.
אני עוד ילדה, ורוצה להגיד שאישה. מה מגדיר אישה בכלל? נעלי עקב? איפור? מחזרים/מחזרות?
זה סתם מילים גדולות.
אני לא באמת ילדה. אני אישה..
שרודפת אחרי הזנב של עצמה
במירוץ נגד הזמן.
אני מפחדת שברגע שאני אמצא משהו שממש טוב לי אני אצטרך לעזוב כי יגמר לי הזמן.
GAME OVER!
"את כבר לא יכולה לעשות את זה. את גדולה מדי."
מפחיד אותי בטירוף.
המשפט הזה.. התקופה הזו.
אני רוצה להיות בתקופה מהממת.. כזו שאני אזכור כל החיים ואזכר בה..
אני רוצה לעשות מה שאני רוצה.. אני רוצה להרגיש טוב.
אני רוצה שהמכנסיים ירדו קצת ויראו עור ואני לא אבהל ואחשוב שזה מכוער ומקווה שאפחד לא ראה..
אני רוצה להיות עם אנשים שיעריכו אותי
אני רוצה ללמוד לקבל את כל זה..את כל מה שיתנו לי..
אני רוצה תקופת הוללות כמו שלכולם יש
אני רוצה לדעת ולהגיד שאני נהניתי גם מכל הדברים האלו
נמאס לי לתת תירוצים ולשקר לעצמי
אני רוצה גם דברים אחרים..
לא רוצה להיות "מיוחדת" יותר.. כזו שיש לה נימוקים והסברים לכל דבר שהיא לא אוהבת
כשאני יודעת שאני סתם שקרנית גדולה.. ופחדתי לעשות את הרוב.
והזמן עומד להגמר לי..
ואני מתה מפחד. משותקת
וככה הפחד הכי גדול שלי מתקיים בי. אני קפואה.
קפואה בזמן הכי לא נכון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
