ראיתי בחדשות את השער הירוק הזה.. עומד שם וסערה מסביבו..
בין כל הדיווחים, ההמולה, חשבתי רק על הכעס של העניין.. על הפוליטיקה.
על זה שמעכשיו הולך להיות יותר קשה, בשבילנו, בשבילי. חשבתי עליי.
עד שהבנתי. זה המקום שלנו.. המקום שהיה שלי במשך שנים. כמה אהבתי ללכת לשם.
אי אפשר לומר שזה היה מקום נייטרלי, מי שהלך לשם רצה ללכת. אהב ללכת.
הכל היה חופשי ומשמח, עם או בלי מטענים.. בסוף היה נהיה קל יותר. לפחות לכמה דקות.
המקום הזה.. המקום שכבר לא יחזור להיות כמו שהיה.
הוא יהיה סמל, דגל למה שהתקלקל פה.
אני אף פעם לא באמת התחברתי לפיגועים ואלימות כי זה לא היה קרוב אליי. זה העציב אותי,
אבל לא הרגשתי שייכת באמת..
עד אתמול. אתמול הם עשו היסטוריה.. גם אם ינסו לטייח ויגידו שזה לא היה מכוון ותירוצים אחרים ושונים
אנחנו נדע. אנחנו נדע את האמת. אתמול הם הרגו ילדים, ונכון שילדים נהרגים לא מעט..
אבל הם נהרגו בתוך הבית שלהם, בתוך המקום שלהם, החיוך שלהם ירד מהפרצוף בכוח
התחלף באימה ותסריטים רעים אחרים..
עם לגיטימציה להמשך המערכה.
מי ימנע מעוד אחד לקום ולהרוג עוד ילדים סתם כך?
הלכתי לשם, הערב, אחרי העבודה.
לא הרגיש לי לא נכון לא ללכת לשם. למרות שעברו לא מעט שנים
מאז התקופה שהייתי נמצאת שם.
ת"א נראתה לי כ"כ שקטה.. עצובה כזו.
וכשהגעתי לשם היו צלמים וכתבים ועוד כמה אנשים שמנסים להפוך את העניין לחגיגה
כדי לצאת בהצהרות, או לצעוק אישומים.
אולי זו רק אני, אבל תמיד כשהתקשורת שם, אני חושבת שזה לא משרת טובתו של אף אחד.
(אולי חוץ מהתקשורת)
אנשים עמדו מסביב לנרות והסתכלו מסביב.
שלטים דרוכים ופרחים מלוכלכים על הרצפה.
פוליטיקה נרמסת ואנשים אבודים..
אף אחד לא יודע איך לאכול את זה..
אף אחד לא יודע איך מגיבים ומה אומרים במקרה כזה.
הכל אפור.. הכל שקט. החיוכים חצויים.
חיפשתי כאב מסביב
אבל במדינה שלנו אנשים למדו לשתוק.
לשתוק ולספוג.
ראיתי הרבה פני פוקר.. ואנשים שנורא נזהרו שלא יפספסו את האמירה:
"אנחנו לא מהקהילה, באנו לתמוך".
נעלמתי בין הקהל, הלכתי אחורה
ובכיתי לי קצת.
ולא בכי של רחמים עצמיים.
בכי של הבנה, שעכשיו יהיה שונה יותר
ואי וודאות נוראי...
רק שלא יהיה גרוע יותר.
רציתי לומר המון דברים. העדפתי לשתוק.
צעקתי מבפנים..
שמעתי מרחוק ילדה צועקת לחבר שלה "זה מותר, זה ת"א פה!"
איזו מין תל אביב זו. שמרשה שיירו בילדים שלה.
שירו באלו שאהבו אותה וסמכו עליה.
זה הכל שקר. זו רק עיר. אין לה ידיים להגן..
למי יש?
בדרך חזרה היה קול פיצוץ.
נדמה שכולם הסתובבו..או שזה רק היה נדמה
וזה רק היה פגיעה של מכונית באבן על הכביש.
העולם לא נדם, כולם המשיכו..
איך העולם ממשיך כך?
אנשים חותכים, נוסעים מהר, עוקפים, מצפצפים,
מחייכים, יש מוזיקה.
תפסיקו!
ילדים מתו. ילדים תמימים. כמו חלק מסרט.
אני נשארת עם עיניים עצובות..
מחכה שמשהו יקרה. שיגיד לי שהעולם כן עצר
ולו רק לכמה דקות. כדי לזכור אותם.
הנפצעים, הנהרגים, הנאלמים. כל הקפואים מסביבי
שלא יודעים איך לאכול את האסון הזה..
כולי תקווה שזה לא יהיה התחלה של משהו נוראי יותר.
יהי זכרם ברוך.
שמור בטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
