אני כל הזמן חוזרת במחשבות ובחלומות שלי לשם.
זה כמו להיות נרדפת ע"י רוח עקשנית כלשהי
או כאילו שהדביקו לי במוח עם דבק שמחזיק לאורך כל החיים משהו, סוג של מחשבות וזכרונות.
קשה לי עם זה, כי אני לא יכולה לחזור לשם, לפחות לא עכשיו וידועות לי מצויין כל הסיבות למה.
לפעמים זה עוזב קצת ואז בדיוק שאני בטוחה שאני התגברתי על זה זה חוזר.
זה נמשך כבר כמה שנים, אולי אפילו כל הזמן הזה שאני פה.
כשהייתי עוד בת 8 וחצי אני זוכרת שכשעלינו על האונייה ההיא, לא הבנתי את כל מה שזה אומר.
לא הבנתי, שזהו.
לא הבנתי שאני לא אשוב לשם.
אני שואלת את עצמי מתי זה ייגמר ואז אני קולטת שאני לא רוצה לשכוח.
לא רוצה לכן לא יכולה.
ואם הרצון הזה לזכור ייעלם ואני אשכח? מה ישאר אז? זכרונות שיטושטשו עם השנים? אלבום של תמונות ישנות? מה..?
בפעמיים שנסעתי לפני שנה ולפני שלוש שנים הרגשות האלא התחזקו רק יותר ויותר.
מעניין אם אני אמשיך לנסוע גם לבד. גם אחרי התיכון.
התשובה לזה כנראה תלוייה בעד כמה הזכרונות והמחשבות שרודפים אותי עכשיו יהיו עוצמתיים.
מעניין אותי עוד דבר..
האם בן אדם שעוזב מקום מסויים מתגעגע ומצתטער באותו האופן כמו אלא שנשארים.
תמיד ניסיתי להשוות מקרים ולהגיע לתשובה למרות שידעתי שכל מקרה הוא בפני עצמו.
אבל עדיין. אולי זה תלוי ברגשות של הבן אדם כלפיי המקום אותו הוא עוזב והרגשות של הנשארים כלפיי הבן אדם.
כן, כנראה שזה מה שקובע.
אם ככה, זה ברור שאני מאוד אהבתי את המקום והאנשים שם. וזאת הסיבה שהזכרונות לא יכולים להניח לי להמשיך.
בעצם, לא לגמרי להמשיך.. כי אני ממשיכה הלאה כבר שנה שמינית, שזה כבר המון זמן...
אולי יותר להמשיך עם לפנות את המקום שתופסים לי הזכרונות האלא בלב ללאהוב את איפה שאני נמצאת עכשיו.
אני לא יודעת כמה אני רוצה לעשות את זה, זה עניין של הרגשת שייכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
