rocks and roses

הרבה מאוד מרגיש שגרתי וכבר אין לי כוח לזה.

אני רוצה לחזור לראות הכל בצבעים.

לחזור לראות ניצוץ חדש בכל דבר אפילו ישן ככל שיהיה.

הרבה דברים מעוררים קוצר רוח.

ולמרות שנדמה שמצליחה לשכנע את עצמי שזה זמני וחולף כל זה בולשיט.

האטימות

שבה אני בוחרת להסתכל על דברים מסויימים היא הסיבה העיקרית כמובן..

השאלה היא.

איך זה שבפרק זמן מסויים, במקום להתבהר,

התמונה רק מצהיבה כאילו נוסופות לה עוד ועוד עשורים.

במקום להתפזר, הכאב כמו רעל רק שוקע.

ומה עם האטימות?

נכון

אנשים צריכים לשלוט בזה בעצמם

אבל מה אם בעצם אין רצון בזה..

וכל הצחוק שכולם עשו מלאהוב

כמה זה מרגיז.

למעטים זה מצליח וגם הם לא מחזיקים בזה בהערכה?

כמובן מאליו, מוכנים להשליך אחד את השני בכל הזדמנות

בגלל פחד לאבד טיפת כבוד עצמי? 

בגלל פרנוייה?