די זהו...
סופית!
שכחתי ממנו!
יש לי מן קטע כזה שנגיד אני מרגישה שאני אוהבת אותו...אני אומרת את זה...ואחר כך זה פשוט לא!
זה קרה לי כבר איזה 3 פעמים...
מה שמוכיח שטוב להוציא דברים D:
לא חושבת עליו, לא מדברת עליו סוף סוף, לא נזכרת, לא מסתכלת בתמונות לא כלווווום!
שכחתי וזהו :)
גאה בעצמי שהצלחתי להתגבר עליו :)
בבצפר נורמלי, עם ההורים בסדר, עם האח טוב מאוד :)
חחחח..
אח שלי עבר טסטטטט ייאיאיאיאיאייא :P
ולעניין אחר...
קצת יותר רציני ורגיש.
לפני חודשיים אח שלי חזר מפולין.
שבוע שעבר הוא הראה לי את הסרט שהם עשו.
ובמילה אחת?
מזעזע.
איזה סוג של טירוף יכול להיות לאנשים כשהם עושים דבר כזה?
איזה אומץ וכח נפשי צריך להיות פשוט כדי לדחוף אנשים לתוך משרפות.
לחשוב שאני רק ראיתי כמה חלקים מתוך סרט.
בטלוויזיה.
הם היו שם.
היו וחוו את כל מה שהיה שם.
הלכו בשבילים שבהם הלכו מליוני יהודים. ילדים. שפשוט שם זה היה השביל האחרון בשבילם.
לראות איך ילדים בני 18 עומדים שם ובוכים.
מוציאים את כל הכאב.
רואים איפה הסבים והסבתות שלהם היו ונלחמו על חייהם.
מבינים סוף סוף מזה שואה!
זה קשה.
אבל גם אני רוצה להיות שם.
חייבת.
בשבילי, ובעיקר בשביל סבא.
אני זוכרת שלפני כמה שנים ביום השואה היינו אצלם..אחרי שראיתי את הסרט "הפסנתרן".
סבא שלי שאל אותי מה יש לי להגיד.
מזה בשבילי.
ופשוט לא היה לי מה להגיד.
הדמעות דיברו במקום הפה.
אני רוצה להיות שם כדי לתת לו תשובה.
להגיד לו מזה בשבילי שואה!
אבל אז....
אני נזכרת שיש לי עוד 3 שנים עד י"ב .
אוהבת אתכם,
רוניק .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
