יופי.
בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.
נסעתי לת"א בחמישי ותכננו להישאר לישון שם ולחזור או בשישי או בשבת.
בשישי בבוקר הסתובבתי עם ההורים שלי ושאלתי אותם מתי חוזרים.
הם אמרו לי "אנחנו חושבים שנחזור היום".
אז הרשתי לעצמי לקבוע דברים לערב.
לקראת הערב כששאלתי את אמא מתי חוזרים,
היא אמרה לי "אנחנו כנראה חוזרים מחר".
ותתפלאו, אבל בניגוד לאנשים אחרים שהיו מתים להתחלף איתי ולסוע לת"א כל הזמן -
לי אין מה לעשות בת"א !
אני לא כמו אחי שיש שם איזה משפחה שהוא נמצא איתם עם חברים והוא יכול להסתובב בת"א כמה שבאלו.
בת"א או שאני מסתובבת עם ההורים ובאיזשהו שלב מתחילים עצבים ומאשימים אותי שאני מקלקלת להם הכל.
או שאני יושבת בבית של דודה שלי בחוסר מעש במחשב. מה שאני גם יכולה לעשות בבית ולא צריכה לסוע עד לת"א בשביל זה.
התחלתי לבכות ולצרוח עליהם שהם חושבים רק על עצמם כי באמת נחמד שהם רוצים ללכת לראות את הנמל !
התחלתי להגיד להם שאין מצב שאני נשארת בת"א עוד יום!
באיזשהו שלב אבא שלי נכנע ואמר לאמא שלי שנוסעים הביתה.
הייתה לי הרגשה טובה שהצלחתי להשיג את מה שרציתי.
יכול להיות שזה אנוכי ואגואיסטי.
אבל לא יכולתי להישאר שם יותר.
כל הדרך הם ניסו לעשות לי פרצופים כאלה של "הרסת לנו ת'חיים אנחנו שונאים אותך".
נשכבתי והלכתי לישון.
לא היה אכפת לי מהפרצופים שלהם.
כשהגענו לכרמיאל הלכנו לאסוף את הדר ויצאנו.
ראיתי שיש לי בערך 20% סוללה בפלאפון, אבל לא חשבתי שאני אצטרך אותם ללילה.
אז שמתי מוזיקה כל עוד יכולתי עד שהפלאפון מת.
ב6 בבוקר הגענו הביתה כשאני רואה את אבא שלי עומד בסלון ואת אמא שלי הולכת מצד לצד ולא יודעת מה לעשות עם עצמה.
אבא שלי התחיל לצרוח עלי "תביאי לי ת'פלאפון שלך!! תביאי לי אותו!!!"
לא היה לי מושגגגג מה הוא רוצה מהחיים שלי.
ואז הוא אמר לי שאני בעונש ואין לי פלאפון.
זה לא הזיז לי במיוחד.
לא בכיתי או משהו.
שמעתי ת'נאום האדיוטי של אמא שלי שכבר שעות הם לא ישנים ואני לא עונה לטלפון ואין איך לתפוס אותי ושהיא כבר פחדה שאיזה מכונית של ערבים חטפה אותי ואת הדר ובלה בלה בלה.
עליתי לחדר סידרתי ת'מיטה ופשוט הלכתי לישון.
ודוגרי?
אין לי כח לחיים האלה יותר.
החיים שלי בזבל.
אני מרגישה שאני מתחרפנת.
ולא רק בגלל המקרה הזה.
זה דבר קטן לעומת מה שקורה לי.
אני חושבת ללכת לפסיכולוג או משהו...
כי לחברות שלי כבר אין כח לשמוע על הבעיות שלי.
ותכל'ס הן צודקות.
אבל אני צריכה לדבר.
אני אחת שצריכה להוציא הכל.
ואם אני לא יכולה לעשות את זה בחינם לאנשים שאני הכי סומכת עליהם,
אני אצטרך לשלם על זה כסף ולהוציא את זה למישהו זר.
אין לי כח אליהם יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
