זה נכון שאני אומרת לכולם שכבר שכחתי ושכבר לא אכפת לי.
אבל אין מה לעשות.
לפעמים יש לי "התקפי דיכאון". בואו נקרא לזה ככה.
אני לא חושבת עליו במשך היום.
לא אכפת לי שאנחנו לא מדברים ולא אכפת לי שהוא שונא אותי.
אבל כל לילה, לפני שאני נרדמת,
אני נזכרת בהכל.
ה-כ-ל.
אפילו שאני מנסה לעצור את עצמי כי אני יודעת שזה רק יגרום לי לעוד סבל -
אני נכנסת לתקייה הרוצחת הזאת.
רואה תמונות, רואה סרטונים, נזכרת בפרפרים שהיו לי בבטן בפעם הראשונה שהתנשקנו,
נזכרת איך רעדתי, כמה הייתי מאושרת בחודש הזה; ואתם יכולים לשאול את -מי- שאתם רוצים.
בחודש הזה הייתי במצברוח *מעולה* כל יום - כל היום.
אחרי שבמשך תקופה מאוד מאוד ארוכה הייתי במצב ח-ר-א,
הוא הוציא אותי מזה.
העובדה שאת יודעת שיש מישהו שאוהב אותך באמת ומראה לך שהוא רוצה שזה ימשך לנצח..
זאת ההרגשה הכי טובה בעולם.
אני רוצה להיות בטוחה שהוא לא באמת התכוון למה שהוא אמר באותו שישי.
כי זה כואב.
זה הורג.
הראיתי שלא אכפת לי,
אפילו כתבתי פוסט
"חחחחחחחחחחחחחחח - זה מה שיש לי להגיד עליכם"
אבל בפנים?
בפנים זה הרג אותי, אכל אותי..
היה לי כ"כ קשה לראות איך שהוא אומר את זה בלי היסוס,
עם ביטחון מלא.
"בחיים לא אהבתי אותה"
"בגללך נהרס לי חודש מהחיים"
"עזבתי אותך ב-ש-ב-י-ל-ה"
כן,
אלה 3 משפטים שאני לא חושבת שיצאו לי מהראש בזמן הקרוב.
הם ירדפו אותי.
עכשיו,
אחרי שנפגעתי מהאהבה כ"כ חזק -פעמיים-
אני מפחדת להתאהב,
לא רוצה את הסבל הזה.
לא צריכה את זה על הראש.
יש לי לימודים שאני חייבת לשפר, יש לי חיים אחרים -
חוץ מבנים.
החברות שלי כ"כ עזרו לי בתקופה הקשה הזאת שעברתי,
ואני רק מזיינת להם ת'מוח כל היום על איך שמה שהוא עושה לא מפריע לי בגרוש והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה ולא אכפת לי ובלה בלה בלה...
כשבעצם זה ההפך הגמור.
אני כבר לא מרגישה בנוח לדבר על זה עם אנשים,
אני מרגישה שזה הדבר היחיד שאני מדברת עליו.
אני מרגישה שלאנשים נמאס לשמוע כל הזמן אותו דבר.
- הלוואי והייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור-
* 3 / > *
בבלוג זה
בכל הבלוגים
