מליון אי הבנות קטנות
אני כל-כך משתדלת שתראה אותי באור הזה ש...
יהדהד לך קול קטן באוזן שיאמר לך ש...
אני בסך הכל קרן אור,
חיובית.
אבל,
אני לא יודעת מה אתה שומע,
כשאני מדברת
וגם כשאני לא מדברת.
כשאתה לוחץ לי את היד חזק בלילה,
כשאני מחבקת.
מה אתה שומע?
אתה שומע אותי?
אז לפעמים,
אני מפחדת.
שאני מתנגנת לא נכון,
עד שתרצה לרכוש אטמי אוזניים.
שאני חורקת על הלוח שלנו טיפה חזק מידי.
ואתה צורח בלי קול שזה לא כזה נעים,
ואני לא שומעת.
תגביר את הקול,
שלא נלך לאיבוד.
זה הכל משקעים.
הדמעות שלי מחלחלות באדמה,
והבור הזה נפער כבר עד סין.
מחילות תת קרקעיות,
של לב שבור.
זו לא אשמתך,
לפעמים, אני אפילו לא מאמינה למילים של עצמי.
שקרים ואמיתות הן כמו שאלות אמת או שקר,
ותמיד יש צד שלישי
תמיד יש חצי או רבע נכון...
תמיד יש שברים.
מיליון מילים שבורות שאני לא מצליחה להגות נכון,
אני מתבלבלת
ואז אני נשברת.
אני מתחרטת עוד לפני שזה מתחיל.
ויודעת שאולי זה מה יש,
אבל ה-יש הזה מחניק לי בגרון.
שאף אחד הוא לא הפתרון.
וכשאני לא מצליחה שתבין אותי,
כי אני לא מצליחה להבין בעצמי,
המטר הזה יבוא ממילא.
ואני,
אני מצטערת.
כי...
אני בטח לא כזו יפה כשאני בוכה.
אני כל הזמן אומרת שאיתך הכל בסדר,
זו אני שמשליכה לעצמי חול לעיניים עד שזה שורף.
שאתה עושה הכל כדי שאני ארגיש מוגנת,
כדי שאני אוכל לחייך גם כשחשוך.
אבל משקעים מתנקזים גם כשאין גשם
גם כשהוא לא זולג מהלחיים אלא מפסגות ההרים בשקט בשקט.
והמשקעים שלך זורמים לצד הדרך,
מחפשים את השביל הנכון,
להיספג בחום.
אז תלחץ חזק,
עד בוא השמש.
היא תגנוב את הרטוב הזה,
מבעד לתריסים,
כשנירדם שוב,
עם זריחתו של יום.
ואני,
אני כאן.
נ.ב
זאת לא אני כתבתי את זה
אבל היית חייבת להשם בלוג
כי זה כ"כ מהמם
התחברתי לכל מילה כאן...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
