סיפורים בהמשכים

- - - - - - - - - - - - - - - - -
 

טיולים.

פרק 2.

- - - - - -
"רדו בבקשה מהאוטובוס" ביקש ליאור. אני והדר החלפנו
מבטים בבילבול, אך צייתנו.
המאבטח שהתיידד איתנו במשך הטיול ירד אחרינו ופתח את תא
המטען והוציא את הדברים שלנו.
"מה הולך כאן?" שאלה הדר בתוקפנות.
"ליאור מוסר שבפעם הבאה לא תעזו לפקפק בבחירת האנשים
לג'ובים פה ושתסמכו על שיפוט הדעת שלו בקשר לדבר כזה פשוט. ועל
כן, אתם תעברו ברגל את המסלול עד למצדה." דיקלם המאבטח המובס
בקלון, הרי הוא היה חבר שלנו.
הבטתי בו בבוז. הדר הייתה המומה.
"היי, אל תסתכל עליי ככה!" לחש לעברי בצעקה חלושה, והביט בפחד
בליאור שחיכה בזעם בתוך האוטובוס. "קחו את זה," והושיט לי מפה
מקומית למטיילים שעליה הייתה מוקפת נקודה בטוש אדום. "אנחנו
מתכננים עצירה בערך באמצע הדרך למצדה לשינה בשטח ממש אחרי
המדרון התלול בעוד 4 קילומטרים. זה מוסתר מעיניי הכביש, תתכוננו
לחפש אותנו. אני כ"כ מצטער. תיזהרו בדרך, טוב? נתראה."
אמר, ונטש אותנו. האוטובוס החל להתרחק.
ללא מעש בהיתי בנקודה על קיר האבן שלידי דקות ספורות.
הסתובבתי לכיוון שבו עמדה הדר לפני רגעים.
נעלמה!
פשוט לא ייאמן. בטח המשיכה בלעדיי והשיגה את האוטובוס.
מימיני שמעתי יפחת בכי קלושה. הסתובבתי במהירות, וראיתי את 
הדר יושבת שפופה על אחד הסלעים.
בוכה.
הדר, הדר ההגיונית והנחושה שתמיד יודעת מה לעשות - בוכה.
המצב כנראה עגום. מעולם לא ראיתי את הדר בוכה.
עודדתי אותה במשפטים נוסח 'הכל יהיה בסדר' ו'אנחנו ניצא
מזה בשלום', מנסה להאמין לעצמי.
הצצתי לעבר הפלאפון וראיתי אנטנה מרצדת על פני מסך.
נתקפתי פאניקה התחלתי להקיש מספרי טלפון למקרה חרום, אבל
כל פעם לאחר שלחצתי על מקש ה - Send לא נשמע קול חיוג.
ואז, או - אז היכתה בי המציאות.
אנחנו, שני ילדים בני 13, תקועים, באמצע המדבר, בשעה 1 וחצי
לפנות בוקר, ללא הגנה. וקר, כ"כ קר.
לא רק - שהדר, החכמה וההגיונית מבין שתינו על סף התמוטטות
עצבים ואני מתרוצץ כמו ארנב חסר אונים בין הפלאפון שלי לבין
המפה האטומה, שהייתה מפה מדינית. תודה רבה, אני יודע שאני
נמצא בישראל, ואני יודע שמצדה נמצאת ליד ערד. היינו צריכים
מפה נורמלית ששווה משהו אחר חוץ מקליפת השום הזאת.
לאחר שסידרתי את המחשבות בראשי הגעתי למסקנה החכמה במיוחד, והיא?
לרוץ.
אני, חושב על שנינו, ובינתיים 86 אנשים תקועים עם נהג
שתוי שנוסע באיזור מסוכן.
הדר כאילו קראה את מחשבותיי ונעמדה. התחלנו לצעוד במהירות, ואז
התחלנו לרוץ. ריצה מטורפת.
"אני .. צריך .. הפסקה" אמרתי בין נשימה לנשימה. עצרנו מתנשפים. הצצתי בשעון.
תכף עשרים ל-4, אנחנו רצים יותר משעתיים.
שתינו מים, פתאום שמענו רעש עצום, לא רחוק מאיתנו.
שנינו ידענו בדיוק מה קרה. רצתי כפי שמעולם לא רצתי וכ"כ קיוויתי שאני מרומה ע"י עיניי.

  - - - - - - - - - - - - - - - - -