כדי להגיע ל"לב" שלי,
או כמו שאני קוראת לזה,
למקום שאף פעם לא נפתח,
באמת צריך לגרום לי לחייך.
החיוך שלי בדרך כלל לא יורד מהפנים.
אבל פעם אמרתי שהוא אמיתי?
ואני לא מדברת על אהבה וכל השיט הזה,
אני מדברת על להגיע ללב שלי,
בתור סתם בן אדם.
אני למדתי לסגור את עצמי במשך הזמן..
כי אף פעם לא נשארתי במקום אחד מספיק זמן,
כדי להיפתח עד הסוף.
המקסימום שהייתי במקום אחד היה 3 שנים,
וזה היה כשכבר נסגרתי לגמריי.
ועכשיו הבנתי שאני לא יכולה לעבור הכל לבד..
אבל אני לא יכולה למצוא מישהו לעבור את זה איתו \=
היום גיליתי שהרופא אמר שאין לסבא שלי הרבה זמן \=
ודוד שלי חזר לסמים..
וההורים, המשפחה,
לא יודעים שאני יודעת..
אם הם היו יודעים,
הם היו מתחילים להילחץ וכל זה..
והמצב יהיה יותר גרוע ><
קיצר,
המשפחה שלי מעפנה,
ואין מי שיעזור ><
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
