עכו במחשבותיי. איך אני אוהבת את העיר הזאת, היא נמצאת אצלי בטופ ליסט של הערים המגניבות בארץ. השוק, וחומוס סעיד, והריח של הים, והעיר העתיקה והדרכים הנסתרות בה. והפסטיבל, ברור. עכו אפילו סיפקה את אחת מהפדיחות הגדולות שלי: היינו בסיור כיתתי בשוק, ראיתי שמוכרים כאפיות, ושכחתי לרגע איך קוראים להן אז צעקתי: "היי, הנה כזה של ערבים!". סתם, נוסטלגיה.
בכל מקרה, אני תוהה על כל הדברים שהסתירו ממני בזמן שהסתכלתי במבט רומנטי על עכו. האם באמת בכלל הסתירו? זאת אומרת על פי תגובה אחת שקראתי: "הנהג הערבי שנכנס בכיפור לשכונה יהודית הוא גפרור שנפל לחבית של אבקת שריפה. אבל היתה אבקת שריפה." השאלה היא מה באמת גודל האבקת שרפה? בתור אחת שלא גרה בעכו, ולא כל-כך מתעניינת בחדשות רגילות (ואת הסיבה לכך כבר הסברתי) אני לא יודעת. האם זה אספסוף של פרובוקטרים (על פי חלק נרחב מהדעות - כן), או משהו נרחב יותר שלא מדברים עליו? לא יודעת.
אני בעד קיום הפסטיבל, כי אני לא חושבת שצריך להכנע לאגריסיביות.
הצטרפתי לקבוצת דו-קיום בפייסבוק, ובהמלצתן עסקתי זמן נרחב היום בלדווח על קבוצות גזעניות אחרות, אבל חשבתי מה זה יעזור? נניח ויסגרו את הקבוצה, הרי הם ילכו ויפתחו עוד אחת. זה רק השתקה. פתאום הרגשתי, "מי אני, מישהי שלא גרה בעכו דקה אחת, שתגיד לאחרים לחיות בדו-קיום?". אני נגד גזענות כמובן, אני פשוט חושבת שצריך לרדת לשורש של העניין הזה.
אבל עכו תשתקם. אני מאמינה בה. עיר כזאת מגניבה לא יכולה שלא.
 
אגב שיר שאני ועומר יהוה המצאנו על עכו בכיתה ט', על פי מנגינת "הכל פתוח" של דפנה דקל (?):
בית:
הייתי בכנרת אבל היא נמוכה
הייתי בחדרה אבל היא מסריחה
הלכתי לעכו, ראיתי ערבים
וזה מקום פשוט מדהים
 
פזמון:
דוכן שווארמה ונרגילה גם
חנות דגים ממש על שפת הים
וצב מחוץ (הערה: ראינו באותו יום צב נדרס, אחד הדברים היותר מזויעים)
פלפל חמוץ (לא היה לנו חרוז)
וילד שמרביץ לסוס (גם את זה ראינו באותו יום)
 
חוץ מזה, היינו היום במוזיאון ת"א, כל פעם שאני שמה אני נזכרת ביעוד האמיתי שלי, ליצור אומנות. זה כל-כך משחרר, הלוואי שכולם יצרו אומנות, זה יפחית את האלימות בעולם. הרבה זמן שאני נמנעת מלצייר באופן יותר מסור, אבל צריכה פשוט להשתחרר מהעכבות שלי, כי אם רפי לביא לקח קרש וכתב עליו "ראש" או משהו כזה, אז אני בטוח יכולה להרגיש חופשייה.
הרבה אנשים חושבים שאומניות או אוצרות גלריה הן מתנשאות כי הן כותבות את התיאורים של היצירה בשפה גבוהה ומפותלת, אבל העניין הוא שאי-אפשר אחרת, כי כדי להסביר משהו שאי-אפשר באמת לתפוס במילים, צריך למצוא לו פשרה ולתת הסבר מפותל ומורכב. האמת שאני מרגישה בדיוק ההפך, העולם שייך לדוברות השפה הבהירה ופשוטה ואילו אני כאומנית מרגישה שמפחיתים מערכי כי אני רואה דברים בצורה ויזואלית ואינטואיטיבית.

סתם קטע מפגר כשיצאנו מהמוזיאון: חיפשנו מקום לאכול (אני, אמאבא, אחותי ואחיינית שלי) והעלנו כאפשרות את "ארומה". לאחר כמה רגעים עברה מישהי עם כוס של "ארומה", אז אמרתי "תראו, היא הייתה בארומה!" ומאיזושהי סיבה לא ברורה כולן אמרו ביחד "אהההה...." חח, מה?

וגם עשו לי טריק מלוכלך: בסוף החלטנו על אהרוני בהרצליה. הזמנתי מרק פטריות, אכלתי, ופתאום הרגשתי טעם ישן ומוכר... חפרתי בתוך המרק... עוף! הגניבו לי למרק עוף! חח. (אני צמחונית, למי שלא יודעת).

אני ממש בקרוב אפרסם פוסט חושפני על התקופה שלי בשירות לאומי, being רחוקה כבר יותר ממנו, מה שמאפשר לי יותר להתמודד איתו. אני מאמינה שכלל שאהיה פתוחה יותר, כך יוסר הכישוף שהחמיר את הפרעת הריכוז שלי. פיזור הדעת שלי תמיד סיפק חומר קומי לסובבות אותי, העניין שעכשיו המצב חמור יותר וזה כבר לא מצחיק. אני מתחילה לחשוב על דבר אחד ובו זמנית על עוד דבר ועוד דבר וכך המחשבות הופכות להיות מכונית שמזגזגת בטירוף בין כמה נתיבים (לא אני המצאתי את המטאפורה הזאת) ואף פעם לא באמת מגיעה ליעד, כלומר לפואנטה.

יש קטע ב"הכל מואר" (ספר מדהים, אגב) שדי מדגים את זה:
"האוקראינים הם אלה שיגמרו אותנו! שמעת מה הם עשו בלבוב! (זה מזכיר לי את לידתי (נולדתי על רצפת הרבי, אתה יודע (האף שלי עדיין זוכר את התערובת של שליה ויודאיקה (היו לו פמוטים כל-כך יפים (מאוסטריה (אם אני לא טועה (או גרמניה)))))))"

אוקיי, לילה טוב לכולכן.

יום שבת 22:54

"אני פה ואני עייפה.

כל היום הסתובבתי בבית, מחפשת משהו לעשות והרי יש כל-כך הרבה שאני רוצה לעשות, לכתוב קטעים וסיפורים ולצייר ציורים סוריאליסטיים, לתפור את הראסטות, לעצב את החדר, לגבות את כל היצירות שלי, להכין תליוני קמעות, לסיים את השוט זנבות, להכין מסננת בשביל לסנן קומפוסט, ולכתוב את המאמרים. לכאורה לא חסר לי מה לעשות, אבל לא נעים לי להגיד: מכל מיני סיבות אני מאוימת מהרעיונות שלי. אני לא אכנס לכל הסיבות אבל זה גורם לכך שכבר חודשים אני מסתובבת בבית מחפשת שמשהו אחר יספק לי עניין כדי שאני אוכל להתחמק ממה שאני באמת רוצה. ואני יודעת מה יקרה בסוף: שוב אני אקרא משהו מעצבן בעיתון (זה תמיד קורה), שוב אני אראה איזו תוכנית צינית ומדכאת בטלויזיה, שוב אני אחפש משהו באינטרנט ולא אמצא.

בכל מקרה לקראת הערב החלטתי שדי זהו אני מתחילה את המאמרים, כדי שסוף-סוף אני לא אצטרך לשמוע ערבוביה של נאומים נלהבים בתוך הראש שלי בלי סדר והגיון ולהשתגע. לצערי, גיליתי שאחד מהדברים שאני מאוימת מהם התממש: זה לא כיף. אבל ממה שהספקתי עד עכשיו התוצאה מרצה אותי ונראית יפה, ואם זה יתן לי שקט נפשי לראות את תפיסת העולם שלי על נייר, אז אני אשקיע.

יום חמישי בערב היה פשוט מעולה, פעם ראשונה שהרגשתי אנושית בשנה המגעילה הזאת. אני ולוטם הלכנו לחגוג את שחרורה מצבא הזנות לישראל ב"חיפושית בקפה", היה אוכל טוב (כפיצוי על טראומת הפיצה מ"גרג") ושיחה מעולה (לוטוסית, חולה עליך) שתוכנה מצונזר. גיליתי שקצף של שוקו זה דבר מענג במיוחד. היה ירח מלא, וזה מספיק כדי לספק אותי.

לאחר מכן דרור ואורן התקשרו, וזה שימח אותי, אפילו שהעלבתי את אורן קשות וזכיתי לניתוק בפרצוף  (מה? זה לא כאילו שידעתי שיש לו לב או משהו (סתם, סתם)).

ביום שישי התעוררתי מחלום טראומתי במיוחד שבו מסתבר רודפים אחריי מכל מיני סיבות, בין היתר בגלל נטייתי לבדס"מ ועוד כל מיני רגישויות שיש לי. נוירולוג התקשר אליי, אז היה כתוב בענק "נוירולוג" על הפלאפון, והוא ניסה לדבר אליי בצורה כאילו נחמדה כדי לשנות אותי וכשאמרתי לו "לא, לא רוצה!" הוא שתק שתיקה מאיימת כזאת. זה לא היה טוב, מה שהיה טוב זה להתעורר, למרות שתחושה שלי גם בחיים האמיתיים היא די דומה."

את זה כתבתי אתמול, ואני אשחרר את זה כחלק ממדיניות פרסומי הטיוטות, אפילו שזה נראה לי חושפני מדי  וארוך מדי עכשיו. ככה זה תמיד, אני כותבת משהו וזה נראה לי מגעיל אחרי יום.

חזרתי לפייסבוק, זאת אומרת שחזרתי לכלות את ימיי בשעות של התעסקות באפליקציות חסרות טעם. אבל זה כיף.

יום ראשון הוא תמיד אפרורי ומדכדך, אבל עוד ארבעה ימים אני מפסיקה רשמית לצעוק על ילדים, אז יאי לי!

זהו זה,

לילה טוב לכם.

עשיתי לי תליון של עצם.

החתול הג'ינג'י אכל את הבשר. שטפתי אותה במים ועכשיו היא מסריחה קצת. כנראה ריח של בשר נרקב. הייתי צריכה להשאיר אותה עוד קצת זמן בחוץ ולתת לנמלים לגמור עליה.

ובגלל שאני לא באמת אי פעם אסיים את הפוסט הזה, הנה פרסומו. גם התחלות זה טוב:

"21.9.07

אני חיה.

אני כרגע בשרות אזרחי ("לאומי"), התחלתי בתחילת ספטמבר, ואני עובדת כמלווה בהסעה לשני ילדים מפגרים ואח"כ סייעת בבי"ס לשני ילדים עם בעיות אבל בבית ספר נורמטיבי. אני עובדת עם כל מיני אוכלוסיות: מפגרים כמו שאמרתי, שיתוק מוחין, סתם פסיכופתים. כולל נהג הליווי שמתחיל איתי. האם פיספסתי איזו כתובת על המצח שלי שכתוב בה "ניתנת לאניסה"?

בשבוע הראשון אי אפשר היה לדבר איתי. ממצב של שקט ורוגע נזרקתי אל תוך מקום בו הרעש והכאוס שורר, הידוע גם כ"בית ספר יסודי". ממש גרסת השרות האזרחי להלם בקו"ם. וברצינות, רמת החרדה שלי הגיעה לדרגה שלא הרגשתי אותה ב7 שנים האחרונות, אפילו בימי הפראנויה המפורסמים. "

אוונגרד, לא?